הקצין שלא נפל בשבי - סיפורו של אורי חיימי

מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 תופסת את עם ישראל בהפתעה. היחידה מופתעת פחות, אבל הבסיס בחרמון שהוא בסיס סיגינט, נכבש בשעות הראשונות של המלחמה. הגדוד הסורי שכבש אותו התאמן כשנה קודם לכן על מודל החרמון שהוקם בעומק סוריה ועובדה זו חמקה מידיעתנו. 

על המתקן הגן כוח של גולני. במתקן עצמו פעל בסיס קומינט, אלינט ומכ"ן של היחידה (בסיס "ברוש") ויח' ל"א של חה"א. עם פרוץ המלחמה היו בבסיס 17 חיילים מהיחידה, ביניהם שני קצינים: עמוס לוינברג (שהגיע לבסיס ביום חמישי ב-4/10/1973) ואורי חיימי (שהגיע לבסיס ביום שבת ה-6/10/1973 בבוקר). 

עם כיבוש המוצב ע"י הקומנדו הסורי ב-6-7/10/1973 הצליחו 3 חיילים מהיחידה למלט עצמם, יחד עם חלק מחיילי גולני, לעבר הקו הישראלי, כל השאר נותרו במוצב, כאשר בשלב כניעתם ב-7/10 נהרג מפעיל האלינט אלפרד אקסלרד ז"ל. 

להלן סיפורו של הקצין אורי חיימי על הקורות אותו במוצב החרמון ועד שהגיע לכפר גלעדי, ומשם חזר ליחידה.

אורי, בוגר אורט סינגלובסקי, מסלול הנדסאים, הגיע ליחידה בשנת 1969. הוא הוצב בענף הטכני במדור האלינט אצל אבי אק. עיקר עיסוקו היה בהתאמת הציוד האלינט לעבודה. עם קבלת מערכת חדשה יצא אורי להתקנתה בחולית האלינט בסיני (איילון בבסיס בבל באום ח'שיבה) וליווה את הפעלתה כחצי שנה בבסיס עד ליציאתו ל-ק"ק. 

עם חזרתו מקורס הקצינים (1970) הוצב מחדש במדור האלינט והחל לטפל במערכות שזה עתה הגיעו לארץ. תוך זמן קצר מצא את עצמו בצוות באחת מהמערכות החדשות שהגיעה מארה"ב והיתה למעשה מערכת ניסיונית מול איומי הטק"א והמכ"מים של המצרים על חה"א שלנו. המערכת הוצבה לראשונה בשטח באזור המיתלה, ואח"כ עברה לבסיס המרכזי של היחידה בסיני. לאורך כל התקופה היא הופעלה ע"י הטכנאים במשך כחצי שנה.  עפ"י מסמכי המערכת, מצא אורי מידע שאיפשר לו בכוחות עצמו והמדור לבצע שידרוג למערכת ולשפרה. עם הגעת הצוות האמריקאי הם הופתעו מהיוזמה הזאת והביעו הערכתם הרבה לעבודת היחידה בנושא. 

ב-1/10/1973 יצא צוות ממדור האלינט ואורי בתוכו לבסיס בהר אביטל לסייע שיפור  המיגון של מערכות האלינט בבסיס והכבלים המובילים אליהם באמצעות שקי חול. העבודה היתה רציפה וללא מנוחה. למרות העייפות הרבה ובהוראת ר' הענף הטכני סא"ל מוטי דוראון נשלח אורי לבסיס בחרמון לשמש ק. טכני בחולית האלינט כיוון שלא היה במקום איש טכני אחר. זאת לשיפור המוכנות והכוננות, לאור הידיעות שעברו בקרב כוחותינו, בשני הבסיסים ברמה"ג, כי עומדת בשבת 6/10/1973 בצהרים לפרוץ מלחמה. עם הגעתו לבסיס בבוקר, מצא את עצמו במיטה לאור העייפות שצבר בהתקנות בתל אביטל.

בשעות הצהרים (12:30) החלה הפגזה על המוצב, אורי שלא הכיר את המוצב, הגיע לאולם המרכזי בו התכנסו חיילים נוספים עם נשקיהם. למיטב ידיעתו לא היו חיילים מחוץ למוצב למעט בתצפית שהיתה מעל הבונקר. בחבורת החיילים היו גם "המוזרים" הכינוי לחיילי היחידה במוצב, אבל אותם הוא לא ממש הכיר. החיילים שהתקבצו היו מגולני מ-ח"א ומהמודיעין והתמונה שהתחילה להתבהר שהקומנדו הסורי מתחיל לנסות ולפרוץ למוצב. החייל שהיה בתצפית נהרג, אבל חיילי גולני באומץ רב התנדבו בזה אחר זה לאייש את התצפית למרות הסיכון לחיים הגדול שהיה כרוך בכך. 

עם הרעש והדפיקות על דלתות המוצב, התברר כי הסורים נכנסו למוצב וכוחותינו נסוגו מהאולם המרכזי לתעלות והכל בעלטה מוחלטת. אורי שהיה חמוש בתמ"ק עוזי ושתי מחסניות, נתן מחסנית אחת לאחד מהחיילים הלוחמים. בתנועה של חיילי המוצב במחילות היה אורי הקצין במאסף. בראש הכוח היה מפקד המוצב (גדי) וקצין מ-ח"א (מיכה) ובשלב מסוים התנדב לחזור לאחור על מנת לאתר את מיקום הכח הסורי במוצב. כשהתברר שהמוצב מלא בסורים, שגם זרקו רימונים לתוך התעלות. נעשו ניסיונות לעכב את הסורים בתוך המוצב וכתוצאה מכך נהרג חייל. לאור כל זאת, החליט מפקד המוצב גדי להתפנות מהמוצב. כל זאת אחרי שהבין כי אין סיכוי להגעת תגבורת או פעילות של כוחותינו (אוויר או יבשה) כנגד הכוח הסורי. כך בשעות הערב התארגנה קבוצה של כ-17 חיילים וקצינים לצאת דרך מרפסת האנטנות לעבר קו כוחותינו. 

עם אורי היו עוד 2 חיילים מהיחידה - דורון שרפמן ועובדיה זגורי. בקבוצה המתארגנת לנטישה. גדי (המפקד) חזר לאחור, על מנת למצוא את שאר חיילי היחידה ולצרפם לקבוצה. גדי עדכן את אורי כי הגיע לחלקם והציע להם להצטרף אך הם השיבו בשלילה בתוכם גם הקצין עמוס לוינברג.

היציאה מהמוצב נעשתה בחשיכה. מתוך חשש למוקשים, התנועה היתה בטור כאשר כל אחד דורך על צעדי קודמו. במהלך הירידה הסתבר לאורי כי דורון (חייל מהיחידה) נקע את רגלו ואורי החל לתמוך בו, ובשל כך נוצר מרחק ביניהם לשאר הקבוצה. בקבוצה הראשונה היה גם עובדיה זגורי אף הוא מהיחידה. בהמשך הירידה נתקל הטור במארב סורי, במהלך חילופי האש חלק מחיילי הכח נפצעו ביניהם גם עובדיה, והיו גם הרוגים. חלקם, בכלל זה גם עובדיה הפצוע,  הצליחו בסופו של דבר לרדת מההר ולחבור לכוחות צה"ל ברמה"ג. 

אורי ודורון התקדמו לאט יותר, ולאור חילופי האש שנשמעו ונראו מול  הכוח הקדמי הם שינו מספר פעמים את מסלול תנועתם עד שהחליטו להתמקם בין הסלעים ולחכות לבוקר.  בבוקר המשיכו להתקדם וגם שמעו יריות אליהם ממרחק, אבל המשיכו לרדת כאשר בדרך ראו טנק, רכב תול"ר משאית וגרור, אבל חששו כי הכח הזה , אם הוא ישראלי,  עשוי לירות בהם מחשש שהם "סורים". בהגיעם לפאתי הכפר מג'דל שמס, חששו להיכנס לכפר ופגשו חבר קיבוץ כפר גלעדי שהלך לרעות את עדר פרותיו. הלה לקח אותם לכפר גלעדי. בקיבוץ התקשרו למרחב צפון ודיברו עם הממ"ר איציק יוחנן. דורון נלקח לטיפול ואורי חזר ליחידה למדור האלינט למשימות שנועדו לאפשר ליחידה להמשיך לעבוד במלחמה.

סיכומו של אורי, כפי שסיפר עליהם היו:

1. אכזבה מהעובדה שלמרות שביחידה ידעו כי הולכת לפרוץ מלחמה לא נקטו באמצעים המתאימים לשפר את הגנת המתקן של היחידה בחרמון, כולל בחינת האיוש ע"י חיילים מתאימים עם הכשרה מתאימה.

2. ההחלטה לעזוב את המוצב ללא כל חיילי היחידה היתה קשה לו, ובעיקר מרגיש כי שגה מי שהחליט שלא להצטרף אליו לנטישה.

3. חיילי גולני היו לוחמים גיבורים במהלך הכיבוש של המוצב והחלטתו של גדי המפקד היתה נכונה.

4. החזרה המיידית לעבודה ביחידה, הייתה מהלך נכון ומחזק.

ראיין, כתב וערך – אל"מ (ד) נעם שפירא