מבצע "ארגז" (חטיפת קצינים סורים בכירים, יוני 1972)

הקדמה

משחר ימיה נטלה היחידה חלק במבצעים של ההגנה ומקום המדינה במבצעי צה"ל, המוסד והשב"כ, ולפעמים גם יזמה אותם. אחד מאלה היה מבצע "ארגז" בקיץ 1972, ובו הרימה היחידה תרומה ייחודית וסגולית להשבת שלושה טייסים מהשבי הסורי. בלקט זה נסקור את עיקרי פעילותה של היחידה לקראת המבצע ובמהלכו, ננתח את אופן תפקודה ונציע כמה מסקנות עקרוניות.

הלקט מושתת על שיחות עם תא"ל (מיל') עמוס גלבוע ז"ל, קצין מחקר ותיק; אל"ם (גימ') אמנון בירן, קמ"ן סיירת מטכ"ל בעת המבצע; סא"ל (גימ') שלמה קטן, קב"ר בכיר "אררט" ("מישר"), ובעת המבצע קב"ר "בשן" בקיבוץ גונן (החפ"ק); רס"ן (גימ') שמואל פפרמן, קב"ר מרחב צפון באותם הימים; רס"ל (גימ') אבנר דיין ז"ל, אלחוטן בכיר שהשתתף במבצע. עוד נעזרנו בסרט וידאו ובו מדבר פנחס נחמני, אחד משלושת הטייסים שנִּשְׁבּוּ; בספרו של יוסף אגמון, זה היה סודי ביותר, תל אביב 1997; במחקרו של עמוס גלבוע, ידיעות הזהב שלא הוחמצו, גלילות 2015; ובלקט מורשת 12/04 שיוחד למבצע "ארגז".

הרקע

מיד לאחר מלחמת ששת הימים (1967) פתחו הסורים במלחמת התשה ברמת הגולן שנמשכה עד מלחמת יום הכיפורים (1973). בתגובה יזם צה"ל ימי קרב אוויריים, ולעיתים מבצעים קרקעיים משוריינים שנקראו "קיתון". במהלך קרב אווירי ב-2 באפריל 1970 הופל מטוס "פנטום" ישראלי שתקף מטרות בסוריה. הטייס גדעון מגן והנווט פנחס נחמני נִשְׁבּוּ. ב-26 ביוני 1970 הופל מטוס מיראז' ישראלי וטייסו בועז איתן נשבה. בידי ישראל היו 41 שבויים סוריים. נשיא סוריה הטרי, חאפט' אלאסד, סירב לכל עסקה לחילופי שבויים. לאחר שהטייסים נִשְׁבּוּ הוגברה הערנות בבסיסי היחידה. אחד הצי"חים החדשים היה לאתר ידיעות שיסייעו לחילופי שבויים.

היערכות היחידה

הכיסוי למערכות התקשורת התשתיתיות בסוריה סיפק מענה איכותי לצי"ח. האזנּו ב"ארבל" ("נינוה") שבגולן, ב"אררט" וב"פשוש" (ראש הנקרה) לכל זרועות הצבא והממשל. קלטנו באופן חלקי גם מערכות תשתית לבנוניות שנקלטו בבסיס "בשן" (סמוך לקיבוץ גונן). כיסינו באופן מזדמן גם רשתות משטרה וז'נדרמריה לבנוניות ורשתות או"ם בגבולות עם סוריה ולבנון.

לקראת המבצע

במחצית 1971 התקבלה החלטה חשאית לחטוף קצינים סורים בכירים כדי להביא לחילופי שבויים. כל קהילת המודיעין נרתמה למעקב אחרי קצינים כאלה בחזית, בלבנון ובעת שיצאו לחו"ל. היה זה צי"ח מרכזי בעבור כולם. הגורם המניע ביחידה היה סא"ל יוסי זעירא, רע"ן 10, ענף הב"ר.

בתחילת 1972 השעה הרמטכ"ל, דוד (דדו) אלעזר, מבצע שכזה, והדחיפות המבצעית ירדה אף שהצי"ח נותר בעינו. ב-11 ביוני 1972 פרץ סובר חנופה, אחד האלחוטנים הבכירים ב"אררט", לחדר המגורים של שמוליק פפרמן, הקב"ר המרחבי ובישר לו שקצינים וטייסים סורים עתידים לבקר בלבנון ולסייר גם בגבול עם ישראל. היחידה נדרכה, וכך שיחת רעים בין שני טייסים שהתלהבו מלבלות לילה בבירות דווחה כמידע ערכי לצי"ח הקצינים הבכירים. במערכות תקשורת משטרתיות הקפידו פחות על ביטחון קשר, וכך לימדו אפיקי הז'נדרמריה הלבנוניים על מסלול הביקור והלו"ז. הלבנונים התאמצו מאוד שהסיור יתקיים ללא דופי, ובלא יודעים העשירו את מאגר הידיעות שאט אט הפכו למודיעין למבצע. השיחות הפרטיות שנקלטו לקראת הסיור הוסיפו צבע לעלילה. כך, למשל, ביקשה אשת טייס מבעלה שיקנה לה בבירות "בנטלון ג'ינס אחמר" (מכנסי ג'ינס אדומים)...

במהלך איסוף המודיעין למבצע תוגברה ההאזנה ב"ארבל" מחשש לתקלה בממסר ל"אררט". בגלל חשש שמא תיחשף היערכות חריגה לקראת המבצע נמנעה היחידה מלפתוח בסיס האזנה קדמי ב"צקלג" (משגב עם).

בבוקר ה-12 ביוני החלו לזרום ידיעות על העלאת כוונות בצבא לבנון, ביחידות משטרה וז'נדרמריה, וביחידות צבא סוריה ברמת הגולן. הסיבה לא התבררה בזמן אמת והכוננות לא לוותה בתנועות צבא. על אף שפע הידיעות לא היה זכר למשלחת הסורית. רק בערב נקלטה "ידיעת הזהב". היו בה הוראות ארגון ואבטחה מפורטות למשלחת הסורית: יהיו בה שבעה קצינים וטייסים, הסיור יימשך יומיים, ונמסר המסלול המפורט ושעת הביקור בכל אתר. הסיור יתחיל ב-14 ביוני בבוקר בכפר שבעא (הר דוב), ויסתיים ב-15 ביוני אחר הצהריים בבסיס הצבא הלבנוני בנאקורה. עוד נאמר היכן תאכל המשלחת ארוחות צהריים, היכן תשתה קפה, באילו כלי רכב יסעו אנשיה ומה יהיו סידורי האבטחה של משטרת לבנון והז'נדרמריה. הידיעה דווחה במהירות, הגיעה לראש אמ"ן, האלוף אהרון יריב, והלה נחפז לרמטכ"ל. דדו אישר מבצע! נוהל הקרב החפוז החל מייד. לרשות הכוח המבצע, לוחמים מסיירת מטכ"ל, עמדו פחות מ-24 שעות לתכנון ולתרגול.

מבצע "ארגז" 

הכוח המבצע חדר שלוש פעמים ללבנון. מסיבות מבצעיות לא הצליחו הלוחמים במשימתם בשתי החדירות הראשונות. מלכתחילה תכננו לחטוף את הקצינים כבר בכפר שבעא, בעת יציאת השיירה ממנו. הלוחמים יצאו בליל 14–15 ביוני מהר דוב כדי להתמקם בצמוד לכביש מיד עם אור ראשון, אלא שבאותו יום ממש התחולל ברמת הגולן אחד מימי הקרב עם הסורים. החשש מהסתבכות מבצעית ובנוסף מידע שגוי על נקודת משמר נוספת, כביכול בסמוך למקום המארב, הניעו את הרמטכ"ל להחזיר את הלוחמים באותו לילה ללא ביצוע המשימה.

בה בעת נקלטו ביחידה ידיעות על כוננות לא מוסברת בצבא לבנון, שיקול נוסף שהעלה את המתח והגביר את הדריכות. רק בדיעבד התברר שהכוננות הועלתה מסיבות פנימיות שאינן קשורות בסיור.

ביום השני היו המבקרים אמורים לצפות על ישראל מנאקורה, מול ראש הנקרה. נקודת המארב שנבחרה הייתה על הכביש במעלה הרכס, לא הרחק מנאקורה, בגלל הצמחייה העבותה והסבוכה, שהקלה על הכוח להסתתר. הכוח בפיקוד אהוד ברק הסתנן בלילה, שהה בתוך שיח והמתין לשיירה שתגיע בצהריים.

המידע הזורם לא הוסיף לתוכנית המבצעית, אך העיד שהמשלחת הסורית תמשיך בסיור לאחר שהות של לילה בבירות. לאורך המסלול מוקמו תצפיות בתוך שטח ישראל שעקבו אחרי השיירה. לפתע נשמע דנדון פעמונים. רועה הגיע עם עדר כבשים ועמד ממש מעל השיח שבתוכו הסתתר הכוח. הכוח חטף את הרועה... כשעה לפני מועד הגעת השיירה נשמע לפתע רכב כבד שהתקרב למקום המארב. הייתה זו שריונית שבאה מכיוון ראש הנקרה. הרכב עצר, צוותו יצא ממנו, פרש רשת הסוואה והחל להכין קפה...

אהוד ברק דיווח על כך לרמטכ"ל בחפ"ק בראש הנקרה ואמר שלמרות שאין ברשותו נשק נ"ט אין לחשוש, שכן השריונית רחוקה מנקודת החטיפה ולא תשבש אותה. למרות זאת הורה הרמטכ"ל לבטל את הפעולה. ניסיון להתווכח עמו לא עזר. הלוחמים ראו את השיירה חולפת על פניהם. הם שחררו את הרועה, שיכול היה לספר שהוחזק כמה שעות בידי חיילי צה"ל. עם שובם נזפו החיילים ברמטכ"ל...

שום מידע שנקלט במקורות היחידה באותן שעות ואחריהן לא העיד שהסורים או הלבנונים הבחינו בפעילות ישראלית חריגה בגבול ישראל–לבנון. אחרי ימים אחדים התברר שהסורים מתכננים עוד סיור בלבנון, ובו ישתתפו רמ"ט חיל האויר הסורי ועמו עוד שישה קצינים. החל נוהל קרב חדש. שוב נקלטה ידיעה מפורטת ובה מסלול הסיור, שאף הוא יארך יומיים, ב-20–21 ביוני. תוכנית הסיור הייתה זהה. 

התפיסה המבצעית השתנתה. הוחלט לצמצם למינימום את זמן השהות בשטח לבנון ולבצע "מארב מזנק", כלומר לאתר את השיירה מבעוד מועד, ולתזמן את חדירת הכוח לכביש בלבנון עם הגעת השיירה למקום המארב. נקודת החדירה הייתה באזור זרעית, בגלל הגישה הישירה והמהירה לכביש שם. אהוד ברק, מפקד הסיירת, שהה בחפ"ק עם הרמטכ"ל כדי לגבש החלטות מבצעיות בזמן אמת. רס"ן יוני נתניהו, סגנו, פיקד על הכוח המבצע. תנאי השטח אפשרו לצפות על השיירה שתי דקות לפני הגעתה לשטח המארב, וחמש שניות לפני ההשתלטות. כוחות תצפית נפרסו בשטח לבנון, וכוחות משנה חסמו את הציר ממזרח למערב. כוח ההשתלטות נעזר ברכבי לנדרובר, שנצבעו לבן כמו בצבא לבנון, חצה את הגבול והסתתר במטעים מעבר לגדר המושב.

הבוקר החל ללא סימני כוננות מיוחד בצד הלבנוני. הכול נראה שלֵו ושיגרתי. חקלאים לבנונים יצאו לעבד את שדותיהם משני צידי הכביש. חקלאי אחד גילה ערנות אך המשיך בעבודתו. כעשר דקות לפני הגעת השיירה יצא רכב פולקסווגן, שהיה מחוץ לטווח הראייה של התצפית, ונסע לכיוון השיירה. החשש היה שהחקלאי התריע שגילה תנועה חשודה בשטח. אהוד ברק לחץ לאשר לכוח לנוע לקראת השיירה ולהשתלט עליה. דדו אישר.

הכוח פגש את השיירה בלב השטח המת, כשבאמת החלה להסתובב כדי לשוב על עקבותיה. בשל הכביש הצר התקשו רכבי השיירה להסתובב. הלוחמים הרגו ופצעו אנשים בכוח הז'נדרמריה הלבנוני המלווה, ולקחו בשבי חמישה מבין הקצינים שהשתתפו בסיור. לכוחותינו היה פצוע אחד.

החטופים היו:

1. עמיד (תא"ל) אדהם עלואני, סגן ראש מחלקת המבצעים במטכ"ל

2.עקיד (אל"ם) נזיר ג'ראח, רע"ן תכנון במחלקת המבצעים

3. עקיד רדואן עלוש, רע"ן ההגנה המרחבית (הגמ"ר) במחלקת המבצעים

4. מקדם (סא"ל) וליד עבאסי, מפקד טייסת סוחוי בבסיס תי 4 (T4)

5. מקדם מחמד שרבג'י' מפקד טייסת מיג 21

שני קצינים הצליחו להימלט: עקיד חסן שהואן, מח"ט חטיבת חי"ר 41, ומקדם מפתח'ר אלשאער, רע"ן פלסטין   במודיעין הסורי, שהפעיל סוכנים בישראל.

היעד הושג: לישראל היו קלפי מיקוח לשחרור הטייסים השבויים בסוריה. 

בעקבות המבצע

משנודעה החטיפה החלה שטף בירורים במערכות "חופית" הלבנוניות. חיל האויר תקף בלבנון מטרות מחבלים כדי להקשות על הסורים והלבנונים להבין מה אירע. 

ישראל ניסתה בתחילה לכרוך את העסקה לחילופי שבויים גם עם מצרים: עשרה שבויים שלנו תמורת 69 מצרים שבידינו, אך ללא הצלחה. גם הניסיון להביא לשחרור גופת אלי כהן לא צלח. כעבור חודשים אחדים נרקם מבצע הונאה לחמשת הקצינים. שוביהם נטעו בליבם את המחשבה השגויה שישראל תפציץ יעדים אסטרטגיים בסוריה אם לא תהיה עסקת החילופים. החטופים תכננו לטעון בפני נציג הצלב האדום שיש בידיהם שעון יקר שהתקלקל והם רוצים להעבירו לתיקון בדמשק. הם תכננו לטמון בו פתק ובו אזהרה לסורים מפני כוונת ישראל. ואכן, התחבולה פעלה כמצופה. שלטונות ישראל "נעתרו" לבקשתם לשגר את השעון לתיקון בסוריה. השעון נמסר לידי הצלב האדום ב-30 במאי 1973. כעבור יומיים, ב-1 ביוני, הודיעו הסורים שברצונם לבצע חילופי שבויים בתוך 24 שעות. ב-3 ביוני שבו טייסנו לארץ. הסורים היו אז בעיצומן של ההכנות למלחמת יום הכפורים, וייתכן שחששו שתקיפה ישראלית תשבש אותן.

לאחר שובו לארץ סיפר הנווט פנחס נחמני מחוויותיו בכלא הסורי: 

להיות פצוע ושבוי בידי הסורים זו חוויה שבשמחה הייתי מוותר עליה. ועם כל הקשיים אתה חייב לחזק את רוחך ולהאמין שיש תקווה לחזור הביתה ולהמשיך באותה נקודה. במרוצת השבי זכינו לביקורי נציג הצלב האדום. ביקורים אלה היו עבורנו הזדמנות לקבל משלוחים ומכתבים מהבית, והזדמנות לשלוח ד"ש ומכתבים. במפגשים ניסינו ללא הצלחה לקבל מידע על סיכויי שחרורנו. ביוני 72 ביקר אותנו נציג כזה. הוא ידע על ימי הקרב בו נִשְׁבּוּ סורים ורמז שיש סיכוי לחילופי שבויים קרובים. בביקור נוסף ואחרון עם מחליפו אמר: "אין סיכוי שתוחלפו בקרוב, ולכן מוטב שתכינו עצמכם לשהייה ארוכה". עניתי לו "אל תהיה כל כך בטוח. אולי ממש ברגע זה צה"ל מבצע פעילות מיוחדת שמטרתה להביא לשחרורנו?". זאת אמרתי מבלי לדעת ש-24 שעות לפני כן חטף צה"ל חמישה קצינים סורים בכירים...

בביקור הבא בספטמבר אמרתי לו: "תן לי את שמות החמישה". נציג הצלב האדום כמעט התעלף. לא עלה על דעתו שאסירים ישראליים בכלא הסורי יכולים לדעת על פעילות צה"ל המתבצעת ולדעת את תוצאותיה, אלא אם כן יש להם מידע מודיעיני רצוף...

האמת היא שבין שני הביקורים קיבלתי מכתב מאשתי. למרות שהמכתב עבר את הצנזורה המחמירה של המודיעין הסורי אשתי כתבה לי כי בקיץ האחרון יצאה עם ילדינו לפיקניק ובמהלכו היא הצליחה לדוג חמישה דגים שמנים לשמחת כל המשפחה. הסורים לא ידעו שאשתי לא תלך לדוג עם ילדים. הדבר רומם את רוחנו.

בשולי הדברים

בהיערכות למבצע, במהלכו ואחריו בלטו מאפיינים אחדים בפעילות אנשי מרחב צפון:

1. טרום המבצע המשיכו הקב"רים הבכירים והאלחוטנים הבכירים במרחב להתייחס בערנות מרבית לצי"ח על סיורי בכירים סמוך לגבול, אף שהרמטכ"ל השעה את המבצע. הם הילכו על חבל דק בין אי ציות לפקודה לבין "ראש גדול", מהלך שהתאפשר רק בזכות ניסיונם המקצועי ונכונותם להשקיע "מעבר", מבלי לפגוע במשימות שבתוקף. זהו סיכון או הימור, שהצלחתו מתבררת רק בדיעבד!

2. יש הבדל מהותי בין ריצת 100 מטרים לריצת מרתון. באירוע הנדון נדרשו מצוותי ההפקה והעיבוד דריכות וריכוז לאורך זמן רב, וזו משימה כמעט בלתי אפשרית, שכן שגרה שוחקת את הערנות והכוננות.

3. "ידיעת זהב" היא "לוקסוס" שלא תמיד מזדמנת לידינו. המקצועיות של האלחוטנים והקב"רים ניכרת גם ביכולתם לדעת היכן נמצאת "רשת פִּרְצָה" פוטנציאלית ושם "לארוב" לידיעה כזו.

4. "ידיעת זהב" שאינה מתממשת במעשה מבצעי מעוררת תסכול ועוגמת נפש. עלינו לזכור שהיחידה היא פונקציה חיונית בגיבוש המתווה המבצעי, ולעיתים גם מחוללת אותו, אולם היא אינה העיקר: העיקר הם הצרכנים, ובמקרה זה הרמטכ"ל מצד אחד והכוח המבצע מצד אחר. תסכול הוא מרכיב נוכח בעבודתנו, ועלינו לדעת להכיר בו ולהתמודד עמו מבלי לפגוע באיכות תפקודנו.

4. הצלחה גורמת לסיפוק גדול. בה בעת אין היא מספיקה בהיערכות למבצע הבא. לכל היותר היא נקודת משען. עלינו לתת את הדעת כל הזמן לשווה ולשונה.

5. תפקוד מוצלח כמו במבצע "ארגז" מעלה את קרנה של היחידה ומעלה את הציפיות ממנה. טמונה בזה סכנה כפולה: יהירות מצד אחד וציפיות מופרזות מצד אחר. חלק מן האחריות המקצועית שלנו הוא להבהיר לעצמנו ולצרכנים מה איננו יודעים.