האזנה לאויב הייתה קיימת בפועל כבר מסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת ושנים רבות לפני קום המדינה. ההאזנה התבצעה על ידי המחלקה המדינית בסוכנות היהודית ועל ידי שרות הידיעות (ש"י) של ארגון ההגנה. ההאזנה היתה לטלפונים באופן ישיר או באמצעות עובדי מרכזיות יהודים, ובסוף שנות השלושים היא התרחבה גם להאזנה לרשתות אלחוט באמצעות חולית האזנה בתל אביב. החוליה הוקמה על ידי מרדכי ורצמן (אלמוג), מפקדה הראשון של היחידה, והיא עקבה אחר משטרת המנדט, בעיקר בפעילותה לסיכול ההעפלה לארץ.
המתיחות המתגברת בשלהי תקופת המנדט ובמיוחד לאחר קבלת החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, שהביאה להתגברות ההתקפות הערביות על הישוב היהודי חייבה ריכוז מאמץ להאזנה בשפה הערבית, במטרה לסכל תוקפנות ערבית שהתפשטה בכל רחבי הארץ. בין היתר הותקפו השכונות הדרומיות של תל- אביב, כמו שכונת התקווה, שכונת שפירא ואחרות, ואף חולון ובת ים, שגבלו באזורים הערביים ביפו וסביבתה. הערבים תקפו גם דרכי תחבורה, לעיתים תוך קבלת סיוע מן הבריטים וביצעו ירי מתמיד לכיוונן. יפו עצמה היתה מרכז ערבי גדול, ופעלו בה כנופיות ותגבורות ערביות שהגיעו מחוץ לעיר להגן עליה וכבסיס להתקפות ממנה.
במסגרת הכיסוי המודיעיני הפעיל הש"י האזנה במרכזית הדואר הראשי ביפו, באמצעות עובדים יהודיים בדואר. בתחילת 1948 מונה איסר הלפרין (לימים הראל) למפקד הש"י בתל- אביב. באותם הימים, עקב האירועים בשטח נותקה יפו מתל- אביב. כתוצאה מכך, הדואר הראשי של יפו פסק מלהיות מקור מודיעיני משמעותי. היווצרות הגבולות היקשתה מאד על מגע עם מקורות אנושיים ביפו, ונוצר צורך בהשגת מידע שוטף ומהימן. איסר הראל החל לבדוק את האפשרות להתחבר לקשר הקווי של יפו החוצה. יוזמה זו היתה קשורה למאמץ נרחב יותר של הש"י, החל מהחצי השני של 1947 להרחבת פעילות ההאזנות בכל מחוזות הש"י.
איסר הראל
יפו היתה מחוברת בקשר טלפוני קווי לרמלה, שהיתה מרכז ערבי גדול. ברמלה פעלה מרכזית הטלפונית הבינלאומית למצרים (Palestine Central) והבין-עירונית לירושלים ולערים אחרות. המצב בשטח היה כדלקמן:
קווי הטלפון שחיברו את יפו לרמלה נותבו על כבל עילי על עמודי טלפון ובכבל תת-קרקעי. הקו העילי סבל מפגיעות וניתוקים תכופים, וממילא ההתחברות לקווים העיליים לא הייתה מעשית מחמת החשיפה לפעילות המשמרות הבריטיים, אשר עסקו באבטחת הדרך לירושלים. האפשרות השניה היתה לבדוק את ניתוב הכבל התת-קרקעי בין יפו לרמלה ולחפש אליו גישה מתאימה.
מי שיכול היה לתת את המידע הזה היה המהנדס הבכיר היהודי של הדואר. כאן נכנס איסר הראל לפעולת שיכנוע חד משמעית אשר הובילה, בסופו של דבר לכך שהש"י קיבל את מפת ניתוב הכבל הזה. (כנראה לאחר שהמהנדס התגבר על תחושת הפגיעה באמון מעסיקיו הבריטיים).
מהנדסי הש"י בדקו את הפרטים ולאחר בדיקתם הגיעו למסקנה כי אזור מקווה ישראל מתאים מבחינה מקצועית וביטחונית, להתחברות לכבל המחבר בין יפו לרמלה הפרוס לאורך הכביש שבין הערים. בשלב הבא נפגש איסר הראל עם מנהל בית הספר החקלאי, אליהו קראוזה, אשר נעתר לבקשתו להקים צריף ליד השער של בית הספר באמתלה, שישמש נקודת תצפית על הנעשה בכביש החיוני יפו - רמלה.
התוכנית הייתה לחפור מנהרה מן הצריף אל מתחת לכביש יפו-רמלה, עד שוליו המרוחקים של הכביש, שם היה טמון הכבל התת- קרקעי. החפירה התנהלה יום ולילה באופן רצוף במשך שלושה שבועות מהצריף אל הכבל. היא הסתיימה בפברואר 1948 בחיווט מקביל לכל אחד מהזוגות שבכבל.
ניתובי המקור
עם תחילת ההאזנה התברר כי המקור כלל 40 קווים, שבאמצעותם דיברו מנהיגים ומפקדים ביפו הערבית עם עמיתיהם בארץ ובעולם הערבי. בשלב זה מערכת הטלפון בארץ היתה משובשת, קווים במרכזיות לא נותקו ונותרו מחוברים ובאי סדר זה היו גם קווים למרכזיות בעמאן ובקהיר שנותרו מחוברים. לאחר החיבור, הקווים זוהו ונקבעו עדיפיות להאזנה.
ערכיות המקור
תחנת ההאזנה בצריף במקווה ישראל, שכונתה "ברז", כיסתה את הקשר הבינעירוני של יפו ליתר ערי הארץ, ודרך המרכזיה הבינלאומית לקהיר ולחו"ל.
עד מהרה התברר כי לידיעות שהתקבלו ממקווה ישראל (בשם המקור: "חץ") היה ערך טקטי ואסטרטגי, מדיני וצבאי.
רצ"ב מספר דוגמאות לערכיות המידע ממקור מיוחד זה :
קבלת מודיעין על חסן סלמה, מפקד הכנופיות הידוע, במפקדתו בבית- דגן .
כיבוש בסיס תל-ליטווינסקי (כיום תל-השומר) בעקבות מידע על עיתוי עזיבת הבריטים את הבסיס.
מידע על הגעת תגבורות ערביות של צבא ההצלה וכוחות אחרים כסיוע ליפו.
מידע על כוונת ערביי יפו לנטוש את העיר לפי הוראות ההנהגה הערבית (על מנת לחזור אליה בתום המלחמה והשגת הניצחון). בעקבות מידע זה ההגנה הקצתה ללחימה ביפו פחות כוחות והייתה אפשרות לתגבר אזורי לחימה אחרים.
מידע שוטף על מצב התושבים ביפו, מידע פוליטי פנימי על ההנהגה הערבית וקשר עם הבריטים, מידע מדיני, המצב הכלכלי, הגעת תגבורות ומצב התחמושת ביפו.
ידיעות על הקרבות שהתחוללו סביבה במבצע "חמץ", תל אל-ריש ועוד.
בונקר ההפקה של המקור המיוחד במקווה ישראל (1)
עבודת ההאזנה במתקן לא היתה נוחה, ההגעה למקום היתה מסוכנת, והמאזינים עבדו בו לעיתים ברציפות 20 שעות. המאזינים ששלטו בשפה הערבית אותרו וגויסו על ידי הש"י. עם תום פעילות במקום לאחר כיבוש יפו ב-13.5.1948, הצטרפו חלקם לשרות מודיעין/2 (ש.מ.2) ביפו שהיה ראשיתה של 8200. בין המצטרפים היו יהושע חורש ויהושע חלמיש שהחלו את דרכם ב"ברז".
הדיווח לצרכנים שיצא ממקווה ישראל למרכז הש"י בתל אביב ומשם למטה "ההגנה" נעשה באמצעות רצים, בדרך עפר ממקווה ישראל לשכונת התקווה, שהייתה מטווחת במשך היום והלילה משכונות ערביות סמוכות. השימוש בדרך הזו נעשה בלילה והיה מלווה גם בחשש מירי של כוחותינו על חשודים שנעו בלילות.
עם כיבוש יפו וכניעתה ב- 13 במאי 1948 ירדה חשיבותו של המקור. הוא המשיך לפעול תקופה מסוימת לתקשורת בין יפו לרמלה שטרם נכבשה, ולאחר כיבוש רמלה סיים את פעולתו.
הטור נכתב מחדש על ידי יוסי דגן על בסיס לקטים קודמים של משה עזוז ומנחם בידרמן, בתוספת מקורות נוספים, ונערך ע"י נעם שפירא
(1) ע"פ ספרו של יהושע חורש An Iraqi Jew in the Mossad, שגויס ושרת במקום.
Comments