אירוע סירוב פקודה ומניעת מידע

רקע

לפני 20 שנה ב-5 בינואר 2003 אירע פיגוע תופת ברח' נווה שאנן בתל אביב, בעקבותיו הוחלט על תקיפת יעד 7068 ברצועת עזה. למחרת (ב-6/1) נדחה הביצוע בשל חשש מפגיעה בתלמידי בי"ס המסיימים לימודם במועד התקיפה המתוכנן. המועד החדש נקבע ליום הבא (7/1). כמו לקראת כל מבצע, הוכנסה היחידה לכיסוי. בשל השתלשלות אירועים חריגה בבסיס הכיסוי,  מידע שהתקבל לגבי היעד הרלבנטי, לא הועבר לגורם המבצע, וכתוצאה מכך בוטל המבצע. תחקיר האירוע שהתקיים ביחידה העלה כי הקב"ר התורן בבסיס סירב למלא את הפקודה לגבי הכיסוי והדיווח על היעד, למרות המידע שהתקבל בבסיס, ובניגוד להנחיות הפנימיות שהיו ביחידה. האירוע פורסם לראשונה בתקשורת כבר ב-28.1.2003.

השתלשלות האירוע

הארות ולקחים

אירוע חריג זה האיר את הנושא של "הנפת דגל שחור" מעל פעילות מבצעית שאינו עולה בקנה אחד עם ערכי צה"ל לאור ההיסטוריה של המאבק על קיומה של המדינה. האם הייתה באירוע הנוכחי חצייה של "קוים אדומים" בהתנהלות של היחידה ונושאי התפקידים בה?

מן הראוי לציין כי מפקד היחידה באותם הימים תא"ל יאיר כהן הוציא הנחיה, עם כניסתו לתפקיד , של חובת התרעה אישית של כל נושאי התפקיד ביחידה אם יש להם חשש לגבי פעולה שעליהם לבצע שמפקדיהם אינם מבינים את משמעותה בעיניהם. הנחיה זו הינה בהמשך לרוח ראמ"ן האלוף שלמה גזית שפרסם בשנת 1974, מיד לאחר כניסתו לתפקיד לאחר מלחמת יוה"כ, פניה אליו בכל מקרה שחייל או קצין חושבים שיש ברשותם התרעה שלא הובנה ע"י הדרגים שמעליהם. – דף ההנחיה מובא בנספח ללקט זה.

באותה התקופה היו מקרים שבהם נושאי תפקיד ביחידה העלו "דגל התרעה" מפני פעילויות מבצעיות שעשויות היו לחשוף יכולות של היחידה ובכך למנוע מודיעין עתידי, או שהיעד לא נראה מתאים. זאת ברוח הנחיית המפקד על חובת התרעה אישית. ולמרות שדעתם בחלקה התקבלה ובחלקה לא התקבלה – איש מהם לא מנע העברת הידיעות לגורמים המבצעיים. כולל הפניה ישירות לראמ"ן, תוך עקיפת הדרגים המקצועיים והפיקודיים ביחידה. זמן לא רב לפני האירוע הנדון באותו בסיס הייתה השגה על מידת האפקטיביות של תכנון לתקיפת יעד מסוים. השגה זו עברה במדרג המקצועי ביחידה ותוך שעות ספורות הגיעה הן לראמ"ן והן לרמטכ"ל והסתייגות הבסיס התקבלה.

בשל חשיבותו הרבה של הנושא והמרחב הדק שבין "הרמת דגל שחור" לסירוב פקודה נביא מספר ציטוטים של נושאי תפקיד מרכזיים באמ"ן וביחידה שהתייחסו לנושא:

הרמטכ"ל בוגי יעלון – "מבחינה ערכית אני גאה שיש לנו קצינים כאלה, בהיבט הערכי מגיע לו צל"ש, אבל מבחינה תפקודית הוא מעד בתפקידו"

ראמ"ן אהרון זאבי פרקש – "הצניעות האינטלקטואלית האישית של כל אחד מאתנו באשר לתפקידו בכוח, היא אבן יסוד בעשיה שלנו. צניעות זו מתבססת על ערכי החיל והאמונה בצדקת הדרך ובביצוע המשימות תוך מתן חופש דעה לכל אחד ואחת עד לקבלת הנחיה/פקודה. עם קבלת נדרשת מכולנו אותה משמעת פעולה לביצוע המשימה באמונה ובנחישות ללא עוררין.... הלמידה המתמדת, החינוך היום-יומי והעשייה הרציפה לליווי הלחימה באווירה של חופש דעה ומשמעת הפעולה – הם כללי יסוד!!"

מפמ"ר הב"ר – אל"מ ד.  – "האם הסעיף מרוח צה"ל על טוהר הנשק רלבנטי לעבודת המודיעין בסיוע למבצעי סיכול ממוקד? ... נכון שבחלק גדול מהמקרים אנו לא הגורם היחיד ה"מפליל", אבל במקרים רבים אחרים, כפי שכבר הוכח – המידע שלנו הוא בעל משמעות דרמטית לביצוע בפועל של הפקודה. לכן, לדעתי, אל לנו להחזיק בעמדה המגמדת את חלקנו ואחריותנו או להסתתר מאחורי העט, צג המחשב או הטלפון. עלינו להפעיל את מלוא שיקול הדעת כאילו האצבע שלנו היא האצבע שלוחצת על ההדק ולכן טוהר הנשק רלבנטי לגבינו כמו לכל חייל קרבי אחר בצבא... במקרה של חשש כלשהו לפקודה בלתי חוקית בעליל שתעמוד במבחן המהות, הבלעדיות והמיידיות, חובת ההתרעה האישית מחייבת את החייל לצלצל בפעמון לכל הדרגים (ולא רק לסרב מיידית לפקודה). נוהל "הפעמון" מאפשר לו להפעיל את שיקול הדעת, להיענות לצו המצפון והמוסר ועדיין לפעול בתוך המסגרת הצבאית שהמשמעת נר לרגליה."

תא"ל עמוס גלבוע (מי שהיה ר' חטיבת המחקר) – "תפקידו הראשוני של הקצין היה להעביר המידע על בסיס שיקולים מקצועיים בלבד. אם כל קצין איסוף יחשוב שבידו החוכמה העילאית על מנת לקבוע אם מידע מסוים יפגע בחפים מפשע או לא, כי אז אין יותר חיל מודיעין ואיש הישר בעניין יעשה. לגופו של עניין, מעל אותו קצין ומעל יחידת האיסוף שלו נמצא מערך המקצועי המחקרי של אמ"ן, מערך זה הוא הקובע... {בתהליך} רשאי אותו קצין ואפילו חייב להפנות את תשומת לבו של מערך המקצועי מחקי להשלכות של המידע שהוא מעביר, אך חובתו הקדושה היא קודם כל להעביר את המידע.."

מסקנות

1. אם בבחירת יעד התקיפה היה חשש לפגיעה ב"בלתי מעורבים" היה מקום להרים דגל על כך מבעוד מועד.

2. הייתה חוסר קורלציה בין "דגל שחור" לבין הפעולות שננקטו בבסיס לאור הבחירה ביעד זה. יתר על כן, אגף מבצעים היה יכול להורות על תקיפה של חה"א גם ללא התרעה מ-8200. ואם לא הונף דגל היו נפגעים חפים מפשע אליבא הקב"ר שסבר כך. אך במקום להתריע הוא פשוט מנע את המידע.

3. קצין המשמרת לא פעל בהתאם להנחיה על "חובת ההתרעה האישית" שאותה הכיר היטב  ולא הציף את הסתייגויותיו למפקדים הבכירים.

4. במקום אסרטיביות עסקו בבסיס ב"לבלרות ביורקרטית" לקבל פק' מהאיסוף ובמריבה מול גורמים זוטרים בזירת טרור...

5. לבסיס ולקצין המשמרת לא הייתה תמונה רחבה, וניכר היה שהמפקדים בבסיס לא היו ערים מספיק למה שקורה ולמשמעויות של ההתנהלות המקצועית הנדרשת.

6. הבסיס טייח והכחיש לחלוטין את עצם התרחשות האירוע במשך כל אותו יום. וזה התגלה רק אחרי בירור נוקב במפקדת היחידה.
   

מילות סיכום

האירוע היה חריג בהיסטוריה של היחידה. התחקיר והתובנות הופצו ברחבי היחידה ואף בצה"ל ובקהילת המודיעין, בשל הסוגיה הרגישה שהאירוע הציף אותה. הטיפול המשמעתי כלל את כל דרגי הפיקוד והמקצוע ביחידה – מפקד היחידה לקח על עצמו את האחריות המיניסטריאלית, למפמ"ר ה-ב"ר, רז"ר התחום, ק. אג"ם, ממ"ר תיכון, קב"ר הבסיס, רמ"ד הפעלה הוכנסה הערה לתיקם האישי ואילו קב"ר המשמרת הודח מתפקיד קב"ר ומהיחידה. בשולי האירוע, יש חובה להאיר את הפרסומים שהודלפו לעיתונות עוד באותו חודש (ינואר 2003). הפרסומים נגעו באופן לא מדויק ולא משקף את הנסיבות של האירוע ואת הטיפול המשמעתי שנעשה בעקבותיו. אירועים מסוג זה חשוב שילובנו בתוך היחידה ובתוך קהילת המודיעין ולא מעל דפי העיתון. עצם ההדלפה גם היא סוג של חציית "קוים אדומים".    

נספח – חובת התרעה אישית

כותב הטור אל"מ (דימ) נעם שפירא ר' תחום המורשת.

צילום: אורן כהן