התפרצות המהומות האלימות ("אנתיפאדת אל-אקצא") – סיפור אישי של סרן (מיל) א.

בטור זה יובאו את חוויותיו של קב"ר במח' חצב שהוקמה ב-1997 באחד מבסיסי היחידה על מנת לשלב בין המידע הגלוי למידע שנאסף ממקורות הסיגינט החסויים יותר. השילוב הזה נועד לשפר את המודיעין המופק בבסיס. נתרכז באירועים שהחלו בספטמבר 2000 בדיוק לפני 22 שנים. רשות הדיבור לסרן (מיל) א....

עלייתו של יו"ר האופוזיציה, אריאל שרון, להר הבית ביום חמישי, 28 בספטמבר, ב-07:00 בבוקר הסתיימה בתוך פחות משעה ללא אירועים מיוחדים. היה ברור כי זה רק עניין של זמן ו"תירוץ מתאים" עד שערפאת ישחרר את הנצרה ויאפשר לאירועים האלימים לפרוץ. אני הייתי אז קצין צעיר במחלקת חצב באחד מבסיסי היחידה. ב-08:00 השלמתי את משמרת הלילה והעברתי את האחריות לאחראי משמרת הבוקר כשהזירה שקטה. חיכיתי עוד שעה ליתר ביטחון ויצאתי לחופשת ראש השנה ה'תשס"א בבית הוריי בקריית מוצקין הרחוקה בידיעה שביקור שרון בהר הבית עבר בשלום ואפשר לשמוח בשמחת החג בראש שקט.

הו, כמה טעיתי...

למחרת, ערב ראש השנה, תפילות יום השישי היו הניצוץ שהדליק את השטח. המהומות החלו בהר הבית והתפשטו ליתר חלקי יהודה ושומרון. בלילה, אחרי סעודת החג, הדלקתי את הרדיו (אז עוד לא שמרתי שבת) ושמעתי שהמהומות ממשיכות ואף מחריפות. אמרתי לעצמי שאם מחר בבוקר השטח ימשיך לבעור אתקשר למחלקה ואבדוק אם הם זקוקים לעזרה. ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שבת, א' תשרי ה'תשס"א, 30 בספטמבר 2000. בחדשות השעה 10:00 דיווחו על מהומות אלימות שרק מתגברות בכל רחבי יהודה ושומרון. התקשרתי למחלקה ושאלתי את האחמ"שית שנשארה כתורנית השבת והחג, אם היא זקוקה לתגבור. היא התפתלה ויכולתי לשמוע שלא נעים לה "להקפיץ" אותי, אבל בסוף היא אמרה: "שמע, אם לא מפריע לך להגיע, זה יכול לעזור מאוד". 

בלי להשתהות ארזתי תיק לשבועיים וביקשתי מאבא הסעה לאחד מבסיסי היחידה. הדבר הראשון שהמם אותי כשהתקרבתי לבסיס היה מספר המכוניות בחניון שמחוץ לבסיס ובזה שבפנים. מעולם לא ראיתי שם כל כך הרבה מכוניות. עברתי למדי ב' ועליתי מיד למחלקה. את פניי קיבל הלוח שהשתמשנו בו לרישום תזכורות או צי"חים מיוחדים. הוא היה מלא במספרים. כשהתקרבתי זיהיתי טבלה שנראתה כך:

....

מסכי הטלוויזיה שידרו תמונות רצות של פצועים והרוגים, תהלוכות והפגנות ומהרדיו נשמעו שירי הסתה. 

העומס הלך והחמיר מדי שעה. הבנו שזה הדבר שהתכוננו לקראתו, אך כמו שקורה לא פעם בצה"ל, תקני החירום שנקבעו מראש לא אוישו במלואם וחיילים הגיעו לאפיסת כוחות. חיילת אחת במחלקה התעלפה במהלך המשמרת ב"יום הקרב" הראשון (ראשה פשוט צנח אל השולחן) ונשלחה בפקודה למנוחה של 24 שעות. הייתה אצלנו חיילת נוספת שהייתה במעמד מתנדבת בגלל בעיה מוּלדת בקצב הלב, ומפקד המחלקה,  ביקש ממני לוודא במיוחד לגביה שהיא לא עובדת יותר משמונה שעות ברצף ועומס המשימות שלה נשמר ברמה סבירה.  מחלקת חצב באחד מבסיסי היחידה קיבלה תגבור מחיילי מפקדת חצב בגלילות שהגיעו לתורנויות של שבועיים. חלק נהנו יותר, חלק פחות. היה אפילו אחד שנשאר עד לסיום שירותו, לפי בקשתו. המאבק לשמור על שפיות ועל מסגרת מסודרת של משמרות הפך להיות חלק משמעותי מהאתגר.

אגב שפיות, הטלוויזיה הפלסטינית לא בחלה (בניגוד אלינו) בהצגת אנשים מדממים וחלקי גופות על המסך ברצף שחזר על עצמו בלי הפסקה. חלק מהתמונות, כמו זו של הילד מחמד אל-דרה, התבררו כמזויפות ומניפולטיביות במטרה לטפול האשמות שווא בחיילי צה"ל ולהסית את הציבור. ערב אחד הגיע אלינו רס"ר הבסיס האגדי, קובי,  ובנימה מזלזלת אמר: "תגידו, מה זה התמונות האלה שאתם עושים כזה עניין מהן? מפחדים מקצת דם? מה קרה?", אז הראינו לו כדקה וחצי של שידורי הטלוויזיה והוא יצא החוצה להקיא. עד כדי כך.

הצי"ח העיקרי של מחלקת חצב בבסיס היחידה נגע לאופן שבו נתפסות פעולות צה"ל. בעוד מחלקות האלחוט התמקדו בעיקר בסיכול פעולות האויב, אנחנו עבדנו קשה יותר דווקא כשצה"ל תקף ונדרשנו לדווח על תוצאות התקיפות בשטח ועל מידת תסיסת הציבור. 

ב-12 באוקטובר 2000 נקלעו שני חיילי מילואים של צה"ל, יוסי אברהמי וואדים נורז'יץ, בטעות לרמאללה ונשחטו ע"י המון מטורף ואכזרי באירוע שנודע בשם "הלינץ' ברמאללה". היה זה אחד האירועים המזוויעים ביותר בתולדות מלחמות ישראל ודעת הקהל במדינה הזדעזעה עמוקות. תגובת צה"ל הייתה עוצמתית מאוד ומשמרת הצהריים (16:00־00:00) של אותו יום הייתה אולי העמוסה ביותר בתולדות המחלקה. תפקידי במשמרת היה לצפות בבת אחת בכל המסכים שהקרינו את שידורי הטלוויזיה הפלסטינית הראשית ואת הערוצים המקומיים (המחוזיים), לכוון את המאזינים למבזקים שקפצו למסך כל מספר דקות ולרכז את תמונת המצב המדממת כפי שהתפרצה אלינו לחדר הקליטה.

לקראת סוף החודש השני לעימותים התפתחה ציפייה לרגיעה מסוימת עם התחלת חודש רמדאן ב-27 בנובמבר 2000. אכן הורגשה רגיעה קלה בתחילת רמדאן, אך התקווה לחזרה לשגרה התבדתה מהר מאוד. הפלסטינים תכננו פיגועים חמורים יותר ויותר וצה"ל הפעיל סיכולים ממוקדים מהאוויר. הסיכול הראשון היה נגד מחבל מארגון תנט'ים 'פתח', חסין עביאת, ב-9 בנובמבר 2000 באזור בית לחם. הבא שחוסל היה ראש 'פתח' בטולכרם, ת'אבת ת'אבת, ב-31 בדצמבר 2000. למחרת, ביום הראשון של 2001, שהוא גם יום השנה לפיגוע הראשון של 'פתח' בשנת 1965, בוצע פיגוע תופת בנתניה. הכיוון היה אחד בלבד. 

ממשלת ישראל קבעה את נושא הפסקת ההסתה בשידורי התקשורת הפלסטינית, שכמו בכל ישות מדינית דיקטטורית הוכוונו באופן מדוקדק מלשכת הנשיאות, כאחת הדרישות במשא ומתן להשגת רגיעה בתיווך ארה"ב, ודרישה זו הועלתה בפני הפלסטינים גם ע"י הממשל האמריקני החדש בראשות הנשיא ג'ורג' בוש הבן.  מחלקת חצב בבסיס היחידה נדרשה לספק סיכום מצולם שבועי של שידורי ההסתה בתקשורת הפלסטינית ולשם כך נעזרנו בצוות עריכת הווידאו במפקדת חצב, בפיקודו של סרן דני . תמללנו ותרגמנו את שירי ההסתה ולשם ההווי תלינו את הדפים עם מילות השירים על קירות חדר הקליטה. השיר המפורסם ביותר היה "וין אל-מלאא'ן?" (איפה המיליונים?), שהוצג לראשונה במהומות מנהרת הכותל ב-1996 וכלל דרישה נוקבת מהמוני הערבים בעולם להתגייס לצד אחיהם הפלסטינים. השירים לוו בסרטונים של עימותים קשים בין חיילי צה"ל למפגינים הפלסטינים. במהלך קיץ 2001 השתתפתי יחד עם מפקד המחלקה דאז, סרן גיל, בדיון מיוחד בנושא ההסתה שכונס במשרד החוץ בירושלים בראשות סמנכ"ל תקשורת והסברה במשרד, גדעון מאיר, אך הדיון לא הניב תוצאות משמעותיות, לפחות ככל הידוע לי. 

שיתוף הפעולה המקווה בין מחלקת חצב בבסיס לקב"רייה הראשית בבסיס לא התעלה לרמות המצופות, אך פה ושם נרשם שת"פ נקודתי מוצלח. ב-27.8.2001 חיסל צה"ל את מזכ"ל החזית העממית לשחרור פלסטין, אבו עלי מצטפא, שהכווין פיגועים קשים נגד ישראל. אני הייתי אז במקרה קב"ר המשמרת במחלקת חצב בבסיס וקיבלתי צי"ח עם עליית המטוס המבצע לאוויר לקראת ביצוע התקיפה. התבקשתי לדווח מיד ברגע שמתקבל במודיעין אצלנו אישוש כלשהו למידת הצלחת התקיפה. כדי לשגר את הדיווח קרוב ככל הניתן לזמן אמת יישמתי רעיון שלמדתי במהלך הקורס הטרום צבאי מאחד הקב"רים במדור טלוויזיה בחצב, והכנתי מראש ידיעה שהתקשורת הפלסטינית מדווחת על מותו של אבו עלי מצטפא. רשמתי כבר את כל הנמענים הרלוונטיים ורק חיכיתי שהדיווח אכן ייצא לפועל. הנחתי לידי מקלט רדיו נייד שהיה מכוון על "רדיו קול פלסטין" ובשנייה שבה שודר הדיווח מילאתי את שדה זמן הקליטה והפצתי את הידיעה. השעון הפנימי במערכת הפצת הידיעות שלנו פיגר בארבע דקות, וכך בפעם היחידה בתולדות המודיעין, ככל הידוע לי, נרשמה ידיעה שהתז"ק (תאריך זמן קליטה) שלה מאוחר יותר מהתז"ח (תאריך זמן חיבור)... 

אירוע נוסף שזכור לי, ולא לטובה, התרחש בערב שבת אחד, שבועות ספורים לאחר רצח שר התיירות, רחבעם זאבי ז"ל, ע"י החזית העממית (חז"ע). בעקבות הרצח (17 באוקטובר 2001) הופעל לחץ כבד מצד הממשל האמריקני על ערפאת להוציא אל מחוץ לחוק את כל הארגונים החמושים. בהודעת הסיכום של ישיבת ההנהגה הפלסטינית השבועית נמסר נוסח מעורפל שמגנה את תופעת קיום ארגונים חמושים מחוץ למסגרת הרש"פ (גינוי שכבר פורסם במהלך אותו שבוע), אך ללא אמירה ברורה על כך שארגונים אלה הוצאו אל מחוץ לחוק. הכתב לענייני פלסטינים של ערוץ 2, סלימאן אל-שאפעי, פרסם דיווח שגוי במהדורת החדשות של 20:00 על כך שערפאת הוציא את חז"ע אל מחוץ לחוק והמחלקה קיבלה מבול של טלפונים מלשכת ראש אמ"ן ומטה איך לא הוצאנו את הידיעה הזאת. עברתי בקפידה על נוסח ההודעה, שאותה השגנו באתר האינטרנט של סוכנות הידיעות הפלסטינית הרשמית 'ופא', וראיתי שלא כצעקתה (והאמינו לי, היו צעקות...). באופן חריג הפצנו בידיעה נפרדת בדחיפות "בהול" רק את הפסקה שנגעה לארגונים החמושים. לאחר מכן הפצנו ידיעה עם עיקרי הודעת ההנהגה ואחר כך את ההודעה במלואה. אל-שפאעי היה במחשבתי לאורך כל השבת.

סיכום - בתקופה הנדונה פעלה מחלקת חצב באופן עצמאי בבסיס. הסינרגיה לא באה לידי ביטוי בולט וברור. המידע הן מהסיגינט והן מהמקורות הגלויים זרם לגורמי המחקר כהלכה אבל ללא ההיתוך המבוקש. בספטמבר 2002 פורקה המחלקה וחזרה לגלילות. יעברו שנים עד שיעלה שוב הנושא של סגירת "חצב" ופיזורה בין הבסיסים הזירתיים ביחידה.

כתב סרן (מיל) א., ערך אל"ם (דימ) נעם שפירא

קרדיט תמונה: ישראל היום