סיפור איתורה וזיהויה של סילביה בירק ז"ל
- Maya Shalev
- 16 באפר׳ 2024
- זמן קריאה 11 דקות
עודכן: 28 בספט׳
רקע
סילביה בירק, עולה חדשה מאנגליה, שרתה ביחידת "שפן", יחידת האזנה שפעלה בירושלים בתקופת מלחמת העצמאות.(1) היא נהרגה מהפגזה ירדנית על ירושלים ב-4 ביוני 1948, כנראה בדרכה בין דירתה לבסיס היחידה ששכן במחנה שנלר בירושלים או בין הבסיס למטה ש"י (שרות הידיעות) בבנין הסוכנות בירושלים.
דבר נפילתה כמשרתת ביחידת "שפן" לא היה ידוע במשך עשרות שנים, ולאחריו היא הוכרה והונצחה כחלל של חיל המודיעין ושל יחידה 8200.
המידע על נפילתה של סילביה בעת שרותה ב"שפן" נודע באופן מקרי לצוות המורשת של היחידה. הקשר שנוצר עם משפחתה, פריטים מעיזבונה, ומסמכים ממקורות שונים, מאפשרים לעמוד על אבני הדרך של חייה שקופדו בגיל 24 שנים, על פועלה המוערך בארגוני נוער ציוניים באנגליה ועל יצירתה.
הלקט מתאר את מהלך איתורה וזיהויה כמי ששרתה ביחידת "שפן", ומביא דברים על פועלה ואישיותה קודם לעלייתה לארץ ב-1946, ואחר כך על פועלה בארץ עד נפילתה.
לקט זה פורסם לראשונה באפריל 2024, ועודכן בחודש אוגוסט 2025, כתוצאה מקשר מחודש עם משפחתה ואיתור פריטים שנשמרו מעזבונה ובארכיונים השונים.
יהא זכרה ברוך, כמורשת וכדוגמה לדור של ימינו !
המידע הראשוני על סילביה בירק כחיילת ביחידת "שפן"
בספטמבר 2020, בשיאה של מגפת הקורונה, הוקדשה לציונה חיון ז"ל, 8200 הפינה "הָיה הייתה" של ד"ר שרון גבע ששודרה בתוכנית הרדיו "סדר יום" של קרן נויבך בכאן-רשת ב'. ציונה חיון, בת 20 בנופלה, שירתה ביחידת "שפן" בירושלים, ונפלה בכניסה למחנה שנלר בהפגזה ירדנית על ירושלים, ביום 11 בספטמבר 1948 (ח' באלול תש"ח).(2) ציונה חיון הוכרה אחרי עשרות שנים כחלל של חיל המודיעין ונחשבה כחלל הראשון של יחידה 8200.
על אף שסיפורה של ציונה חיון היה ידוע ומוכר, נעשתה פנייה בקבוצות פייסבוק בירושלים למידע כלשהו אודותיה, ואכן ב-8 באוקטובר 2020 הגיב לפנייה מר יהושע לביא, ארכיאולוג העוסק במחקר על בתי עלמין בירושלים, והוסיף פרטים על מקום קבורתה של ציונה חיון בבית העלמין הזמני שפעל בימי מלחמת העצמאות בשיח' בדר בירושלים, ממנו הועברה למנוחות בהר הרצל שהוקם מאוחר יותר.
זמן לא רב לאחר מכן, איתר מר לביא בארכיון עירית ירושלים בכרטיסית "נצח", היחידה לפינוי חללים בירושלים במלחמת העצמאות, את המסמך הבא מיום 17.7.1948 בענין סילביה בירק:
בעוד "מחנה קבע מס' 1", המופיע במסמך, אכן היה בסיס שנלר בירושלים, ובו שכנה באותו הזמן יחידת "שפן", השם סילביה בירק לא היה מוכר כלל, ועד חשיפת המסמך לא היה ידוע דבר עליה ועל נפילתה כחיילת ביחידה ובאמ"ן.
קצה חוט ראשון זה חייב אותנו לקיים בירור של הדברים, וחברים בצוות המורשת, כמפורט בסוף מסמך זה, נרתמו למסע מרגש במטרה לפתור את התעלומה ולברר מי הייתה סילביה בירק, היכן שירתה, מה היו נסיבות חייה ונפילתה, ומיהם קרובי משפחתה.
המסע לאיתור סילביה בירק
המסע התחיל באתר יזכור של משרד הבטחון, בו איתרנו את עמוד הנופל, ובו שויכה סילביה לחיל הרגלים. לראשונה, ניבטו אלינו מתוך המסך פניה המחויכים של צעירה בת 24 שאליהן צורף תיאור קורות חייה הקצרים:
דף "היזכור" נחתם במשפט:
"הצטרפה ל"הגנה" ובתקופת מלחמת-העצמאות השתייכה לשירות הידיעות" – ובכך הוא סיפק אישור נוסף על השתייכותה למודיעין הישראלי שהיה אז בראשיתו.
מהכתוב בדף "יזכור" ניבטה אלינו צעירה ממוצא בריטי, ציונית פעילה ומסורה, חדורת אמונה ואהבה לחינוך ולארץ ישראל. עם זאת, שם המשפחה העברי שהופיע בו, בירק, לא איפשר לנו להרחיב את החיפוש מעבר לים, כי לא היה ברור מקורו באנגלית.
פנייה לסיוע למכרה שעלתה לארץ מבריטניה, גב' שילה רביב, ששמרה על רשת מכרים בקהילות היהודיות שם הביאה לאיתור קצה חוט מסקרן: בעיתון היהודי-בריטי ג'ואיש כרוניקלס (Jewish Chronicles) הופיע ב-28 באוקטובר 2020 מכתב למערכת, ובו תגובה על כתבה בנושא סיור בירושלים. המגיב, סטיבן סנדס (Steven Sands), ציין בתגובה כי קרובתו סילביה ביירק ( Sylvia Beyrack) נהרגה בירושלים ב-4 ביוני 1948, והביא ציטוט מידיעה של סוכנות רויטרס בירושלים מאותו יום שפורסמה בעיתונים בשפה האנגלית שראו אור במדינות שונות.
בעיתונות העברית דווח על הפגזות כבדות של הליגיון הירדני לכיוון מערב העיר באותו יום. לדוגמא בעיתון הארץ פורסמה ביום ראשון, 6.6.1948 הידיעה הבאה על הפגזה ללא הפוגה שגבתה כמה קורבנות ביום ו' (4.6.1948). זו היתה ההפגזה שבו קופדו חייה של סילביה (3)
על פי השם המדויק באנגלית (Beyrack) התברר לנו כי היא מוכרת כחיילת מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) שנפלה בקרבות בירושלים, ושמה בעברית חקוק על אנדרטת חיילי מח"ל בשער הגיא, בשם "סילביה בירך" ליד השם באנגלית.(4)
מבדיקה שערכנו בדפי היזכור באתר מח"ל לא עלו פרטים חדשים מעבר לאלו שבעמוד "יזכור" של משרד הבטחון. עם זאת, בפעם הראשונה, לאחר שבועות של מחקר, היה בידנו איות מדויק של שמה בשפה האנגלית, ופרטיו של קרוב משפחה שהכיר אותה ואת סיפורה.
בנוסף, איזכור השם Esther Calingold בידיעה של רויטרס כיהודיה נוספת שעלתה מבריטניה ונהרגה אף היא מהפצצה ירדנית בירושלים, חייבה בחינה אם מדובר בחיילת נוספת ששירתה ביחידת "שפן" שלא ידענו עליה, אך הבדיקה העלתה שהיא נפלה כלוחמת בהגנת העיר העתיקה בירושלים והונצחה כאסתר ציילינגולד.(5)
יצוין כי איזכור נפילתה של סילביה בידיעה של סוכנות הידיעות רויטרס לא היה האיזכור היחיד באותה עת. במודעת יזכור משנת 1949 שפורסמה בעלון תנועת הנוער "הבונים" בלונדון הופיע שמה של סילביה, לצד חברים נוספים מתנועת הבונים שנפלו במלחמת העצמאות:
לא מצאנו קשר ישיר בין החללים ברשימה זו, והם לא הוסיפו פרטים ומידע נוספים על סילביה או יחידת "שפן", אך מן הראוי להתייחס לשתיים מהם, שבהם ניבטת המציאות של מלחמת העצמאות והתפקיד שמילאו נשים במהלכה. סיפורן של שתיהן מופיע בנספח ללקט זה.
החיפוש אחר פרטים נוספים על סילביה ושרותה ביחידת "שפן" לא נשאו עדיין פרי, אך מכתבו למערכת הג'ואיש כרוניקלס של קרוב משפחתה, סטיבן סנדס, סיפק קצה חוט להמשך המאמץ. חיפוש בפייסבוק העלה באופן מצער כי הוא הלך לעולמו בטרם עת, אך קיים דף זיכרון לכבודו, ולפיו נעשתה פנייה במסנג'ר לבית הכנסת שבו שימש כחזן, ולמספר קרובי משפחה שלו ששמותיהם הופיעו בדף בבקשה ליצור קשר בענין סילביה.
ימים ספורים לאחר מכן, ב- 10.11.2020, התקבלה בתיבת הדוא"ל של יוסי דגן הודעה מרגשת, ובה מילותיו של מי שהכיר את סילביה אישית, סידני סנדסSidney Sands) ), בן דודה של סילביה ואביו של סטיבן סנדס המנוח. 72 שנים חלפו, אך סידני זכר אותה ואת סיפורה, ומההתכתבות איתו התברר שצאצאיה של אחותה מתגוררים בישראל. יצרנו עימם קשר ראשוני, ועל אף שבמרחק השנים הם לא ידעו עליה פרטים רבים, הם נרתמו לסייע בחיפוש המידע והשלמת הפערים, ובאיתור פרטים נוספים עליה.
קורות חייה של סילביה
בהדרגה נרקם לנגד עינינו סיפור חייה ומותה של אישה צעירה זו:
שורשיה של משפחת ביירק נטועים אי שם בקהילת קליש, אחת הקהילות הגדולות והוותיקות בפולין. הוריה של סילביה, פרניה ושלמה נפגשו בעת לימודיה של פרניה באוניברסיטת וורשה, ולאחר תקופה קצרה בלודז' הם עברו לפריז. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עברו יחד עם קרובי משפחה נוספים לאנגליה, והשתקעו בלונדון.
סילביה היתה הבת הרביעית והצעירה לאחיותיה: לילי (לאה), דורה ונורמה. המשפחה התגוררה ברובע East End בלונדון, משכנם של משפחות מהגרים יהודים רבות באותה העת. המשפחה הייתה קשת יום, אך ההורים עבדו והקפידו כי חינוך והשכלה לבנותיהם.
האחות הגדולה, לילי, הייתה מראשוני החניכים בתנועת הנוער הציונית "הבונים", והיא סללה את הדרך לפעילות ציונית ערכית ובהמשך לעלייתן ארצה של ארבע האחיות. האם פרניה, הלכה לעולמה קודם למלחמת העולם השנייה מסיבוך של מחלת השפעת, והאב, שלמה, נפטר זמן לא רב אחריה. ארבע הבנות נותרו יחדיו, ולילי, הבכורה, לקחה את אחותה הצעירה תחת חסותה.
במסגרת עבודתה הציונית לילי הכירה את משה כהן, פליט מאוסטריה שעם פרוץ מלחה"ע השנייה הגיע ללונדון חסר כל. בשנת 1946 משה ולילי נישאו בחיפה, ומשה התבקש על ידי דוד רמז, יו"ר הועד הלאומי, לקבל עליו את תפקיד קצין העיתונות בוועד הלאומי. לרגל קבלת התפקיד משה ולילי, יחד עם שלמה בנם הפעוט עברו לירושלים, ועימם האחות הצעירה, סילביה, שעלתה ארצה גם היא ביולי 1946.
במהלך חיפוש המידע אודותיה איתרנו עדויות לפעילותה הענפה בתנועת הנוער "הבונים" בשנות מלחמת העולם השנייה, בהם כתבה ואיירה בעלון התנועה, ושמה הופיע בהקשרים שונים, כמו גם שמה של לילי, אחותה. (6)
פרטים אישיים חשובים נוספים על סילביה והמשפחה נודעו מתיקי מיפקד האוכלוסין של תושבי ירושלים שנערך ב-1948 ונחשפו על ידי ארכיון המדינה לקראת יום העצמאות תשפ"ד.
בתיקי "מפקד משמר העם" מצויים שני טפסים מוצהבים משנת 1948 שמולאו בכתב יד. בטופס הראשון מיום 29 באפריל 1948 של משפחת משה כהן בכתובת אלפסי 45 בירושלים, שסילביה נמנית עליה צוינו הפרטים הבאים: ילידת לונדון, תאריך הלידה 9 באוקטובר 1923, ההשכלה – גימנסיה, והמקצוע פקידה, תיאור נפוץ מאד למגוון עיסוקים בעת ההיא. כתובת המגורים הזמנית של המשפחה צוין כבית שוורץ רחוב הרב ברלין.
כתובת זו תואמת את הפרטים הרשומים במסמכי קבורתה שנמצאו בארכיון חברה קדישא, בהם הכתובת הרשומה היא "המשך רחוב עזה בית העו"ד צבי שוורץ". בית שוורץ עמד ברחוב רמב"ן, אך בית נוסף בשם זה היה גם ברחוב הרב ברלין, שהוא אכן המשך רחוב עזה בשכונת רחביה.
הדף השני, רישום דיירים שעזבו את הכתובת אלפסי 45, מסכם את סוף סיפור חייה הקצרים: "סיבת היציאה – נהרגה".
סילביה לא הותירה אחריה צאצאים, אך שנתיים לאחר נפילתה, נולדה ללילי ומשה בת, אחות צעירה לשלמה, בן בכור שאותו זכתה סילביה להכיר לזמן קצר. לילי ביקשה להנציח את סילביה בשם עברי, ועל כן פנו ההורים למי שהפך לידיד המשפחה, דוד רמז, שכיהן אז כחבר הכנסת הראשונה, כשר תחבורה והיה אחד מחותמי מגילת העצמאות. באותן השנים רמז היה ידוע בחידושיו בשפה העברית, והוא הציע להם את השם העברי – שלויה, שלוות ה'. שלמה, אחיה הגדול של שלויה התקשה לבטא את השם הבלתי שגרתי, וכך הפכה שלויה לשלי כהן, ולימים, לאחר שנישאה לדני, לשלי מוסיוב.
כמו דודתה, שאותה לא הכירה, שלי עסקה שנים רבות בהוראת אנגלית ומחשבים לבני נוער, תוך שהיא מנציחה את סיפור דודתה שנה אחר שנה. הוריה, לילי ומשה, הלכו לעולמם לאחר שעסקו שניהם בפעילות ציבורית וציונית ענפה.
הארכיון זוכר הכל
חברים נוספים מצוות המורשת של יחידה 8200, התגייסו גם הם לסייע באיתור פרטי מידע נוספים על סילביה. גב' עמיה בועזסון, חברה בצוות המורשת, בסיועו של מר אילן שטייר, הצליחה ב-17 בנובמבר 2020 לאתר בארכיון חברה קדישא "קהילת ירושלים" את מסמכי הקבורה שלימדו על נסיבות ומקום נפילתה של סילביה, כתובתה בירושלים, קרובי המשפחה בארץ, פרטי קבורתה ועוד. כך נודע כי תאריך הלוויתה שיצאה מבית החולים ביקור חולים לשם הועברה גופתה. בעלות הקבורה נשא גיסה, משה כהן, כנראה מכיוון שסילביה נחשבה בטעות כאזרחית.
אישור נוסף על שרותה התקבל ב- 9 במרץ 2021 במסמך משנת 1948 שנמצא בתיקי "נצח" בארכיון עיריית ירושלים. הארכיאולוג יהושע לביא איתר מסמך נוסף ובו רשימת החפצים שנמצאו על סילביה בנופלה, וביניהם אסמכתא נוספת לשרותה של סילביה בשנלר – אישור יציאה ("פס") מ-"מחנה קבע מס' 1", הוא - מחנה שנלר שבו פעלה חוליית שפ"ן (פריט 24 ברשימה).
על פי הרשימה סילביה נשאה עימה פנקס, עיפרון ועט נובע – ולא בכדי. כלי הכתיבה הללו מהמותגים האירופאיים הנחשבים באותה התקופה, לא היו כלי כתיבה רגילים בעיניה של מי שאהבה לכתוב ולאייר. ואכן, הפנקס השחור בעל הכריכה הקשה, הכיל שירים שונים בכתב ידה ביניהם שיר פרי עטה, "תפילה", שאותו עיטרה באיוריה, וכולו שיר תפילה להעלאת יהודי העולם לארץ ישראל, בקולו של ילד ירושלמי העומד על הגג ופונה לאל. באותיותיו העבריות, המנוקדות והמאוירות, ניתן לחוש את מהותה הפנימית של סילביה ביירק: כתיבה בכמיהה ציונית, עבודה עם ילדים, ואמונה גדולה ברוח הציונית ובארץ ישראל. אלו היו הקווים המנחים בחייה שהביאו אותה לארץ ישראל ולבסוף לנפילתה במלחמת העצמאות.
המסע הושלם
טוראי סילביה בירק ז"ל, עולה חדשה מבריטניה, שירתה אם כן ביחידת "שפן" בירושלים ככל הנראה כמאזינה בשפה האנגלית, השפה ששימשה את שידורי המשטרה הבריטית והליגיון הירדני. היא כנראה גויסה לתפקיד כמו סטודנטיות ממוצא בריטי ואמריקאי אחרות שנקלטו ב"שפן" מתחילת 1948. היא נהרגה מהפגזה של הליגיון הירדני ברחוב הנביאים בירושלים ב-4 ביוני 1948, בימי המצור וההפגזות הבלתי פוסקות על העיר. מקום זה נמצא בין כתובת מגוריה בשכונת רחביה לבסיס שנלר בו שירתה, ויתכן שהיא הייתה בדרכה למשמרת או לאחריה על אף הסיכון הרב. יתכן שיעדה היה גם בנין הסוכנות ברחביה שבו היה מרכז המודיעין בעיר. העדר אמצעי תחבורה ותקשורת בימי המצור על ירושלים חייבו אז היעזרות בשליחים להעברה ולדיווח של ידיעות חשובות.
סילביה נקברה לראשונה כאזרחית בבית הקברות הזמני בשיח' בדר בירושלים, וביום כ"ח באלול תש"י, 10 בספטמבר 1950 היא הובאה למנוחת עולמים בטקס צבאי בחלקה א' בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים.(7) בשלב זה היא כבר זוהתה והוכרה כחלל צה"ל - טוראי סילביה בירק, מספר אישי 172272 - מספר אישי מסדרה מיוחדת המתחילה בספרות 17 שהוקדשה לחיילים שנפלו במלחמת העצמאות לפני שחוילו רשמית לצה"ל.
לאחר מותה, לאחר שהושלם מפקד העם, הוענק לה גם מספר זהות. בתחקיר עלה כי מספר זה זהה למספר הזהות שהונפק לה על ידי שלטונות המנדט הבריטי לאחר שעלתה ארצה.
בנסיבות אלו, כל שנותר היה להשלים בסיוע קצינת הנפגעים בחמ"ן את תהליך ההכרה בסילביה בירק כחללה של חיל המודיעין ולהנצחתה הראויה. שמה נחקק על לוח הזכרון במרכז למורשת המודיעין (מל"מ) בגלילות ולוח זיכרון עם תמונתה מוצג בקיר הזיכרון בבסיס יחידה 8200 באורה ליד ירושלים ("צניפים"), ובו זכרה מועלה כל שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל.
ביום הזיכרון תשפ"א, 14 באפריל 2021, פקד לראשונה את קברה בהר הרצל קצין בכיר בדרגת סא"ל ממרחב מרכז ב -8200, המרחב שהופקד על שימור זכרה של סילביה בירק ז"ל יחד עם ציונה חיון ז"ל, החללות הראשונות של היחידה שנפלו במהלך מלחמת העצמאות בשנת 1948.
אחרית דבר
באותה מחברת קטנה, בכריכה שחורה, שאותרה אחרי מותה, לא כתבה ואיירה סילביה רק שיר פרי עטה, אלא גם העתיקה ותרגמה שירים שאהבה, בכתב ידה, בעברית ובאנגלית, וביניהם שירי רחל המשוררת.
דפים רבים מדי במחברת זו נותרו מיותמים ממילים, ללא מילים, אך השיר האחרון במחברת שבחרה לתרגם ולכתוב באנגלית, הוא שירו של חיים נחמן "אחרי מותי", שנפתח במילים הבאות:
" אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:
"הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;
קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;
וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –
וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,
אָבַד לָעַד! "
שירת חייה של סילביה ביירק ז"ל נפסקה באחת, אך שירה וזכרה לא אבדו.
יהא זכרה וזכר חללינו כולם ברוכים לדור דור !
תודות
הלקט בגרסה זו (אוגוסט 2025) נכתב ונערך על ידי יוסי דגן וליאור שלזינגר. הוא פרי עבודתם המשותפת של חברים נוספים מצוות המורשת ביחידה 8200: גב' עמיה בועזסון וגב' הדס צורף.
תודתנו לבני המשפחה של סילביה ז"ל: גב' שלי מוסייב ומר גבריאל כהן.
תודתנו לד"ר שרון גבע, למר יהושע לביא, לגב' שילה רביב ולפרופ' יגאל שפי.
תודות לצוות הארכיונים : ארכיון יד טבנקין, הגנזך המרכזי במנהל האוכלוסין
הערות שוליים
יחידת "שפן" הוקמה בתחילת 1948 על ידי שרות הידיעות (ש"י) של ההגנה בירושלים להאזנה לרשתות האלחוט של המשטרה הבריטית. היא פעלה בדירתו של גרשון אגרון ברחוב רשב"א 4 ברחביה, ובאפריל 1948 עם כיבושו היא עברה למחנה שנלר והחלה להאזין גם לרשתות ערביות. ב- 1948, לאחר קום המדינה, היחידה מוזגה עם ש.מ.2 (שרות מודיעין/2) ביפו, שהיתה ראשית יחידה 8200. קדמה לה במעט בירושלים יחידה האזנה נוספת של הש"י שכונתה "ארנבת". היא ישבה במרתף בנין הסוכנות ועסקה בהאזנה לטלפונים של בריטים ערבים יהודים ואחרים ברחבי העיר וסביבתה.
לציונה חיון ז"ל הוקדש לקט מורשת מיוחד והוא זמין באתר המורשת הפנימי ביחידה. על הדברים לזכרה בפינה של ד"ר שרון גבע: https://sharon-geva.com/2020/09/הנופלת-השנייה-של-יחידה-8200/
הארץ, 6.6.1948, עמ' 4. אתר עיתונות יהודית היסטורית, הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב.
מח"ל - מתנדבי חוץ לארץ, כשמם, היו עולים חדשים שהגיעו לישראל במטרה להתנדב ולהילחם, ו- 121 מקרבם נלחמו ונפלו בקרב ומונצחים באנדרטה זו.
טוראית אסתר (אסתי) ציילינגולד ז"ל, חיילת מח"ל, נולדה בלונדון ב-28.6.1925 ועלתה ארצה בשנת 1947. כמו סילביה בירק גם היא עסקה בחינוך ועבדה כמורה בביה"ס רוטשילד בירושלים. עם פרוץ מלחמת העצמאות היא התגייסה לשרת כלוחמת בירושלים, ונפגעה מהפגזת הלגיון ירדני בהגנה על הרובע היהודי בעיר העתיקה. הניסיונות להצילה לאחר שנפצעה קשה כשלו, והיא הלכה לעולמה בת 22 בלבד שלושה ימים לאחר שנפצעה, בבוקר 29.5.1948, שבוע ימים לפני נופלה של סילביה. ראו בדף יזכור : https://www.izkor.gov.il/en_d29f1f4e3f523fbbd161f5889fa97c70
ארכיון תנועת הבונים-דרור נמצא בארכיון יד טבנקין ברמת אפעל.
סילביה בירק טמונה בהר הרצל, אזור א', חלקה 7, שורה 1, קבר 7.
מקורות לקריאה ומידע נוספים:
חומר נוסף והלקט המקורי שמורים באתר מורשת היחידה בתיקיה המוקדשת לסילביה בירק.
הערך "סילביה בירק" בויקיפדיה.
לקט ציונה חיון באתר עמותת בוגרי 8200.
שיחה על סילביה בירק עם ד"ר שרון גבע – 'סדר יום של קרן נויבך', כאן, 13.4.2021 משעה 11:31 :
ד"ר שרון גבע, 'הלוחמת שחיל המודיעין הישראלי לא הכיר' :
נספחים
מדוע סיפורה של סילביה בירק נעלם ממורשת 8200
ככל שהלכו והצטברו העדויות השונות היה מקום להידרש לשאלה מדוע נפקד שמן של סילביה בירק, וקודם לכן שמה של ציונה חיון, במשך עשרות שנים, מרשימת חללי יחידה 8200 וחיל המודיעין, וזאת על אף שביחידת "שפן" שרתו מי שהיו מאוחר יותר מבכירי היחידה ומפקדיה.
הסבר אפשרי הוא המציאות ששררה באותם ימים, ובמיוחד בראשית מלחמת העצמאות עד ההפוגה הראשונה. בתקופה זו ניטשו בעיר קרבות קשים, הפגזות מתמשכות ומצור. עם סיום המנדט, ירושלים, שהיתה מחוץ לגבולות תוכנית החלוקה, נותרה במעמד בינלאומי, ומטה ההגנה בעיר הושבע לצה"ל רק ב-27 ביוני 1948, כחודשיים אחר יום הקמתו הרשמי של צה"ל ב-31 במאי 1948. הכוחות בעיר המשיכו לשאת בעול הכבד של הגנת העיר מול הליגיון הירדני וכוחות אויב נוספים שתקפו אותה.
בתנאים אלו הרישומים של חיילים ואזרחים שרובם לא חוילו באופן מסודר, ובפועל היו פרטי חברי ארגון ההגנה ושרות הידיעות (ש"י) משובשים וחלקיים, יתכן שהם לא עברו באופן מלא לצה"ל וסביר שחלקם אבד במהלך האירועים. יצוין בין היתר, כי חללים מהקרבות ומההפגזות בעיר נקברו בבית הקברות הזמני שהוקם בשיח' בדר, חלקם ללא זיהוי מלא, תוך עירוב ואי הבחנה בין אזרחים וחיילים, בעיר שבה פעלה חברה קדישא אחת בלבד.
בשלבי סיום המלחמה רוב המשרתים ביחידת "שפן" עברו מירושלים ליחידה המרכזית ביפו (ש.מ.2), ולחוליות האזנה של החטיבות הלוחמות, וסביר שעם פיזורם לפעולות בהמשך המלחמה נשכח זכרונם של חלקם.
רשימת החללים של תנועת הבונים בלונדון
בדיקת רשימת החללים במודעת הזכרון של תנועת הבונים בלונדון לא הביאה לאיתור קשר ישיר ומוכח בינם לסילביה בירק, אך לא ניתן היה שלא לבחור ולהתייחס לשניים מבין הסיפורים, מהם ניבטת אלינו המציאות של מלחמת העצמאות במלוא עוזה, ומספרת את סיפורה של המדינה הצעירה ואת תפקידן החשוב של נשים במהלכה.
סילביה נהרגה מהפצצת פגז ירדני בערב שבת, 4.6.1948, בירושלים. בדיוק באותה העת, בתזמון מצמרר, תיהרג אסתר ברנדט ז"ל, חברת תנועת הבונים, שורדת שואה שעלתה ארצה, מהפצצת מטוס עיראקי בעיר עפולה, והיא בת 23 במותה.
טוראי חוה לויצקי ז"ל, ששמה מופיע בטור השני, נולדה בווינה, אוסטריה, ממנה היגרה לאנגליה, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. חוה התחנכה במחנות תנועת הבונים באנגליה באותן השנים בהן היתה סילביה פעילה בחוות אלה ובפעילויות חינוך בלונדון וסביבתה.
חוה עלתה ארצה אוניית המעפילים "יגור", שמעפיליה נתפסו ושולחו למחנה המעצר בקפריסין, עד שמעצרה הסתיים בסוף שנת 1947, עת עלתה ארצה. בפרוץ המלחמה התגייסה ונלחמה בקרבות ירושלים במלחמת העצמאות, ולאחר מכן, בעודה מטפלת כחובשת בפצוע, נפצעה מפגז מצרי, ונהרגה, יום לפני שוך הקרבות, ביום 7.1.1949, בקרב בעיר רפיח.
תגובות