כתב: יוסי דגן
תמר אשל, בת דור מקימי המדינה, הלכה לעולמה ב-24 ביולי 2022 בגיל 102. חייה היו רוויים בתרומה ביטחונית מודיעינית ואזרחית יוצאי דופן למדינת ישראל, וקצרה היריעה מלפרט את מלוא תרומתה. סקירה זו תעסוק בפן אחד של תרומתה - פעילותה הביטחונית והמודיעינית טרום המדינה, בשרות הקשר בלונדון, ואחר כך בשרות הידיעות (ש"י) של ארגון ההגנה.
פיסגת שירותה בשרות הידיעות היה הכיסוי המודיעיני של ועדת אונסקו"פ שהמליצה על תכנית החלוקה שהתקבלה בעצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 והובילה להקמת מדינת ישראל במאי 1948. המבצע המודיעיני כלל שימוש נרחב בהאזנה ובאמצעי איסוף אחרים, ותמר אשל ריכזה אותם במטה מיוחד בירושלים.
הסקירה מבוססת על פגישה ממושכת עם תמר אשל בינואר 2019, עדויות בארכיון תולדות ההגנה (את"ה) ומקורות נוספים.
שרותה כ"גידעונית" בלונדון ובצבא הבריטי
תמר אשל (במקור – שוהם) נולדה ב- 1920 בלונדון להוריה, צילה פיינברג אחותו של אבשלום פיינברג ממיסדי ניל"י, וזאב שוהם (פינקלשטיין), מראשוני עורכי הדין בארץ, בעת שליחות במסגרת התנועה הציונית.
בראשית דרכה בהגנה שרתה בתפקידי קישור ואיתות, וב- 1938 יצאה ללימודים באנגליה. בפרוץ מלחמת העולם השניה, כילידת אנגליה ללא הגבלת תנועה היא גויסה על ידי ארגון ההגנה להפעלת תחנת אלחוט סודית בלונדון. התחנה היתה קצהו הלונדוני של עורק רדיו חד־כיווני שהוקם בין הארץ ("תחנת שרה" החשאית בקיבוץ גבת) ללונדון להעברת הודעות מוצפנות בין מנהיגי היישוב בארץ והמחלקה המדינית של הסוכנות בלונדון, תוך עקיפת הצנזורה הבריטית. התחנה פעלה מלונדון בקליטה בלבד כדי להימנע מגילוי וחשיפה מיידיים בעת ששידורי אלחוט היו בלתי חוקיים. במאמצים רבים הושג מקלט מתאים לקליטת השידורים המוצפנים מהארץ, שכללו בין היתר מסרים סודיים לבן גוריון ולמשה שרת ששהו בעיר לעיתים קרובות.
כ"גידעונית", תמר שוהם הפעילה את התחנה מספטמבר 1939 עד אפריל 1942 בדבקות רבה וברציפות, תחת ההפצצות הגרמניות בימי ה"בליץ" מבלי לרדת למחסה. בנוסף לשרותה זה, היא המשיכה בלימודיה, ואף עבדה במפעל להרכבת מטוסים במסגרת המאמץ המלחמתי. מאוחר יותר הצטרפה אליה שולמית ארלוזורוב, בתו של חיים ארלוזורוב, והן התמידו מדי לילה בתנאים קשים בקיום משמרות שכללו קליטה, פענוח הצופן והעברת החומר ליעדיו. מאוחר יותר, ב-1946, התברר שהבריטים האזינו לשידורים אלו ופיענחו את חילופי המברקים של ההנהגה הציונית, כנראה באמצעות תחנת ההאזנה הבריטית בצריפין.
ב-1942 תמר אשל התגייסה לצבא הבריטי ועברה במסגרתו למצרים, שם גויסה לפעילות עם לוי אברהמי, שליח ארגון ההגנה במצרים. במהלך שירותה בצבא סייעה בהברחת אנשים לארץ, העברת נשק, הקמת תחנת אלחוט, וקשר והפעלה של משרתים ארץ-ישראלים אחרים במשימות אלו. לאחר חזרתה לארץ, השתתפה בקורס "גידעונים", ומעמדה כחיילת בריטית (ולא ארץ ישראלית) איפשר לה לפעול במסגרת הש"י במשימות מיוחדות, כמו העברת חומר לבן גוריון ולשרתוק בימי עוצר וסגר.
שרותה בשרות הידיעות (ש"י) ובשליחויות אחרות של ההגנה
דרישתו של מפקד הש"י דוד שאלתיאל, להעברתה משרות הקשר של ההגנה לש"י המדיני, התקבלה, והיא פעלה במהלך 1946-7 כאחראית על הש"י המדיני (מחלקה מ' – ממשלת המנדט, קונסולים ועיתונאים זרים) בש"י ירושלים במשך שנה, בכפיפות לבוריס גוריאל, ראש מחלקה מ', בש"י הארצי בתל אביב.
תחומי פעילותה כללו את המזכירות הראשית ומשרדי ממשלת המנדט, הקונסולים, הכתבים הזרים ונציגויות של גופים בינלאומיים. במחלקה זו התרכזו אז קבוצות של אנשי סגל מהאוניברסיטה העברית ואחרים שעסקו באיסוף מודיעין, וביניהם אישים כמו: נחום אדמוני, חנוך גבתון, איתן אזרחי, יוסף כרמל, נתנאל לורך, אפרים עברון, שלהבת פראייר ומשה ששון.
פעולתה הבולטת של תמר אשל בתקופה זו היה מבצע המעקב אחר ועדת אונסקו"פ (ראו בהמשך). בתפקידה הבא, היתה קצינת הקישור בארץ של משלחת ההגנה בארה"ב בימי קבלת ההחלטה על החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, והיא אז בת 27. אחר כך מילאה שליחויות שונות שהוטלו עליה, ובמסגרת המוסד לעליה ב' שהתה במרסיי וסייעה בפעילויות רבות של ההגנה והעלאתם ארצה של פליטים יהודים שהתרכזו בה תוך עקיפת מגבלות של הבריטים ושל האו"ם ("עליה ד' "). לאחר חזרתה הסופית ארצה עזבה את מסגרות בטחון.
עיקרי פועלה בתחום האזרחי
לאחר קום המדינה שרתה בתפקידים בכירים במשרד החוץ בדרג שגרירה, כיהנה במועצת העיר ירושלים, היתה פעילה בקידום מעמד האשה והקימה את נעמת, חברת כנסת, ומתנדבת בארגונים שונים ובהנהלות, ובכללם במזכירות הארצית של ארגון חברי ההגנה.
חלקה של תמר אשל במבצע המעקב המודיעיני לועדת אונסקו"פ
רקע
אישור הצעת החלוקה בעצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 היתה שיאו של תהליך מדיני דרמטי שהביא את המנדט הבריטי לסיומו, ולפרוץ מלחמת העצמאות מיד אחר כך. תחילת התהליך היתה עצרת או"ם מיוחדת, שהתכנסה ב-14 במאי 1947 לבקשת בריטניה בענין מצב המנדט בארץ ישראל שהגיע למבוי סתום. הוחלט בה למנות ועדת חקירה בלתי תלויה שתמליץ בפני עצרת האו"ם הרגילה בסתיו 1947 על פתרון עתידי לבעיית ארץ ישראל. ועדת אונסקו"פ (UNSCOP - United Nations Special Committee on Palestine) הורכבה מאחד עשר נציגי מדינות חברות באו"ם: שבדיה – יו"ר, אוסטרליה, אורוגוואי, אירן, גווטמאלה, הודו, הולנד, יוגוסלביה, פרו, צכוסלובקיה וקנדה. בריטניה נחשבה כצד מעורב ולא שותפה בהכנת ההמלצות.
הועדה ניהלה ישיבה ראשונה בירושלים ב- 16 ביוני 1947, סיירה בארץ ובעבר הירדן וקיימה ישיבות וניהלה עדויות. ב- 25 ביולי 1947 היא יצאה מהארץ, וב- 31 באוגוסט 1947 פרסמה את המלצותיה, שעיקרן היה סיום המנדט הבריטי, חלוקת הארץ לשתי מדינות – יהודית וערבית, והשארת ירושלים בשליטה בינלאומית. בהצבעה ההיסטורית בעצרת האו"ם ב- 29 בנובמבר 1947 נתקבלו ההמלצות שכללו לראשונה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ברוב של שני שלישים מהמדינות החברות באו"ם.
מקום עבודת הועדה היה בבנין ימק"א בירושלים, וחבריה התגוררו ופעלו בחלקם גם במלון סאלביה, (כיום "יד הרב ניסים", ברחוב ז'בוטינסקי 44), ב"בית קדימה" - בית הארחה לקציני הצבא הבריטי (כיום רחוב הרב ברלין 30) ובמלון "יסמין האוז" (ברחוב חובבי ציון 21 בטלביה).
המבצע המודיעיני
הבנת חשיבותה של הועדה, והצורך להשפיע על החלטותיה חייב מעקב מודיעיני הדוק אחר דיוניה, עמדות חבריה וסיוריהם בארץ. לגורמי המודיעין של הישוב היה ניסיון במעקב מודיעיני אחר ועדות קודמות - ועדת פיל ב- 1936 והועדה האנגלו-אמריקאית ב-1946. המעקב אחריהן היה בעיקרו באמצעות מיקרופונים שהוטמנו בחדרי ישיבות, אך לועדה זו נדרש כיסוי מורכב ומלא יותר. לראשונה גובש מודל מקצועי ומתקדם למבצע מודיעיני מוכלל, שכלל הפעלת מיגוון מקורות איסוף במקביל, והערכת המידע בנפרד מאיסוף הידיעות. מטה המבצע הינחה את האיסוף, הפעיל מיגוון מקורות, ניתח את החומר שהתקבל והעריך אותו.
המודיעין הוזרם ישירות לצרכנים – בכירי המחלקה המדינית בסוכנות, וקציני הקישור לועדת אונסקו"פ, אוברי איבן (אבא אבן – לימים שר החוץ) ודוד הורוביץ (לימים נגיד בנק ישראל), שהעריכו על פי התמחותם את המידע - אבן בנושאים המדיניים והורוביץ בנושאים הכלכליים.
המקורות שהופעלו היו האזנות, רשתות מודיעים (נהגים, חדרניות ועוד), מפגשים אישיים, מעקבים וסיורים. המעקב המוקפד והצמוד כלל, בין היתר, איסוף קרעי טיוטות מסמכים ופתקים ושיחזורם. אל חברי הועדה הוצמדו יוצאי המדינות מהן הם הגיעו ודוברי שפתם. בין היתר, אחד ממלווים אלו שלט בניב הסלובני המיוחד שהיה שגור בפיו של הנציג היוגוסלבי, ואחר היה דובר פרסית כשפת אם.
חיים הרצוג, אז עורך דין, נענה לבקשת ראש הש"י, דוד שאלתיאל, לשמש כמתאם הראשי של הפעילות המודיעינית, על רקע ניסיונו כקצין מודיעין בריטי במלחמת העולם השנייה. מטה מיוחד, שאותו ריכזה תמר אשל, ראשת מחלקה מ' בש"י ירושלים, פעל בחדר בדירתה של מוסיה לנגודסקי ברח' ההסתדרות 22 במרכז ירושלים סמוך למלון עדן. המקום הושכר בהמלצת יצחק גסקו, מרכז נושא ההאזנות בש"י בירושלים, ותמר אשל התגוררה בו בזמן המבצע. אל דירת המטה הגיעו ראשי צוותי האיסוף כל יום בשעות קבועות, והעבירו לתמר אשל את המידע שהושג כל יום, והיא עובד על ידה לתמונה שלמה. לצידה ולצד חיים הרצוג סייע צוות מומחים שכלל את בוריס גוריאל (ראש מחלקה מ' הארצית בש"י), יעקב אבנון, כרמלה רופין-ידין (מזכירת סניף ש"י בירושלים), נתנאל לורך, יצחק נבון (ראש הש"י הערבי בירושלים) ונוספים.
מערך ההאזנה לועדה וחבריה
תשתית ההאזנה לטלפונים של הועדה ולחבריה במקום מגוריהם ב"בית קדימה" הוקמה על ידי יצחק גסקו, אז איש המחלקה הטכנית של מנגנון הש"י בירושלים מ-1946, בסיוע עובדים יהודים במרכזיה העירונית בראשותו של המהנדס שלמה מאי - שהיה גם איש מפקדת סניף הש"י בירושלים ושמש כקצין תקשורת – האזנה וסיכול האזנה, ואוסקר אגוזי - הממונה על כל עבודות הטלפונים בשרות הטלפונים של הדואר המנדטורי. גוריאל קבע את ראש הועדה כיעד ההאזנה הראשון, והיא התרחבה תוך ימים. בדירתו של ווליה פלדמן, סגן מפקד המחוז של ההגנה, בקטמון הוקמה תחנת האזנה – מעין מרכזת קטנה שלידה עבד צוות דוברי אנגלית במשך 24 שעות ביממה בניהולו של נחמן קרצ'מר.
גם במלון סלביה הותקנה מערכת מיקרופונים. אחד מהמיקרופונים התגלה ע"י אחד ממזכירי הועדה אך הוא הניח כי הוא הונח ע"י הבריטים.
במהלך שהות הועדה בארץ רוב המאזינים היו סטודנטים יהודים מארה"ב - חיילים משוחררים מקבלי מילגות לימודים שבחרו ללמוד באוניברסיטה העברית. צילה לוריא, רעיית עורך ה- Palestine Post ועשרות נשים אחרות היו בין המאזינים. כתבניות מתנדבות הדפיסו בלילות את הדיווחים במספר עותקים, והם הועברו מידי יום על ידי יצחק גסקו לתמר אשל בדירת מטה המבצע. לאחר קבלתם היא עיבדה וסיכמה אותם עם המידע שהתקבל מהמקורות הנוספים מידי בוקר, וחיים הרצוג העבירם למשה שרת ולקציני הקישור לועדה.
בעת שהותה של הועדה בירושלים יצחק גסקו כמעט נתפס כשבידיו רישומי ההאזנות. בעת שיצא מדירתו של ווליה פלדמן שבה מוקמה מרכזת ההאזנה, סרג'נט בריטי עצר אותו, אך גסקו התעשת וסיפר שיצא מדירת אשה שמתגוררת בבנין שעמה קיים קשר רומנטי. למזלו, אסתר פלדמן השקיפה באותו רגע מן החלון, וגסקו הצביע עליה כאליבי ושוחרר לדרכו.
תרומת הש"י להצלחת המאבק הציוני במהלך פעילות הועדה היתה חשובה ביותר. ממנה התברר בין היתר, כי מפגש חברי הועדה עם ד"ר חיים ויצמן הניע כמה מהם לאמץ את רעיון החלוקה ולתמוך בה.
מקורות:
על תחנת "שרה" הקמתה והפעלתה וסיוע אנשי שרות הקשר להפעלת התחנה בלונדון ראו: דניאל רוזן, "תחנת שרה – הקשר בין הישוב בארץ למחלקה המדינית של הסוכנות בלונדון, עמותת הנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב, 2021 , https://www.amutakesher.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/sara1.03.pdf
רוב הפרטים הביוגרפים ושירותה בלונדון ובירושלים במבצע המעקב אחר ועדת אונסקו"פ מבוססים על עדותה : את"ה, עדות תמר אשל (170.2) ועל פגישה איתה בינואר 2019.
בפגישה עם תמר אשל בינואר 2019 היא הסבירה שהדירה הושכרה מגב' מוסיה, וזהו מקור הכינוי המטעה "בית מוסיה" המופיע בספרו של לפן.
עדות יצחק גסקו, את"ה מס' 192.11 מ- 24.5.1960 וגם: אסא לפן, הש"י – שורשיה של קהילת המודיעין הישראלית, תל אביב 1997, עמ' 172-3. יצחק גסקו הפך לאיש המפתח בהקמת תשתית ההאזנה הקווית בירושלים וברחבי הארץ . בסוף 1947 הוא עבר למטה שרות הקשר כמדריך ראשי לטלפון ואחר כך כקצין הטלפונים הארצי (קט"א) במטה שרות הקשר בחיל הקשר.
אסא לפן, שם, עמ' 190
אביבה חלמיש, 'תרומת ההגנה למאבק הציוני 1947-1945', בין המערכות, הוצאת מערכות, נובמבר 2020, עמ' 11
מקורות נוספים:
מיכאל הרצוג ושלומי חסקי, לוחם יהודי: חיים הרצוג -חייל ומפקד, ידיעות אחרונות, תל אביב 2021
אלעד בן-דרור, הדרך לכ"ט בנובמבר : פרשת אונסקו"פ וראשית מעורבותו של האו"ם בסכסוך הערבי-ישראלי, תל אביב 2019