top of page

חוויותיה של רס"ר (דימ) תמי גולדפרב על פעילות מבצעית ביחידה








תמר גולדפרב כיום


לפעמים, נתיב החיים, הגורל והמזל נקבעים בגיל צעיר, שרק ברבות הימים ובמחשבה עמוקה, ניתן להבין שהחלטה מסוימת התוותה את הדרך והביאה לסגירת מעגל.

אצלי זה קרה בין כיתה ט' ל- י', בתיכון עירוני א' בתל-אביב, כשהיה עלינו לבחור במגמה. אני בחרתי במגמה מזרחנית, כשהמחנך היה אברהם לביא, הדגול.

יום אחד הופיעו בכיתה שני קצינים שהציגו את עצמם, חלקו לנו שי – מילון ערבי-עברי של איילון שנער והודו לנו על בחירתנו. בעצם כבר בשישית גויסנו, מבלי להבין זאת, ליחידה.

שנתון הילודה של 1950 היה הגדול ביותר מאז קום המדינה והתברר לי שחברות רבות מהמחזור שלי היו פטורות משירות בצה"ל, אבל לא אותנו – המזרחניות.

אחרי טירונות בבה"ד 12 וכשבועיים בגבעתיים, נסעתי במשאית צבאית לאן שהוא. עוד הספקתי לראות מבעד הברזנט המתנפנף שלט עליו כתוב "הכפר הירוק". כך הגעתי בדצמבר 1968 ליחידה 848, ששמה הקודם היה - 515 (חמש ורבע).

הימים ימי מלחמת ההתשה, בכל יום יש הרוגים בתעלה. קיבלתי סמל של חיל קשר לכובע ותג של פיקוד מרכז לשרוול. הרס"ר הזקן – הרשליקוביץ - קיבל את פנינו והסביר לנו איך להתנהג ולכל מי ששואל, אנחנו אפסנאיות, מקפלות גרביים. נדרשתי למלא טופס, שמשמעו הייתה צוואתי לאחת מותי במילוי תפקידי, בו ציינתי את אחותי רותי כיורשת שלי. לימים, שאלתי חברים האם גם הם מלאו טופס כזה והסתבר לי שהם לא מלאו.

חלקתי מיטה במגורי בנות, התחלתי שמירות, הוצבתי לטלפרינטרים והיה עלי לבחור באיזה משמרת עבודה אני אהיה – כוננות א' או כוננות ב'. כוננות ב' היתה פופולרית יותר, כי המסיבות של החבר'ה מהטכני והמוסיקה שלהם היו שווים יותר.

מהר מאוד אברהם שרוני הבין שנעלם לו מחזור של תיכוניסטיות מזרחניות וכך נשלפתי מהטלפרינטרים וסרטי הנייר הוורודים, שהיו מנוקבים לצורכי הצפנה והגעתי לקורס - "דיבור דרום" שהתקיים בצריף בפאתי המפקדה. משך הקורס היה חצי שנה, היו לנו שני מדריכים שרק את שמו של דוד ספרן אני זוכרת כרגע.

התאמנו בכתיבה מהירה, תוך האזנה לתשדורות צבאיות בעגה המצרית, כשבסופו של הקורס הצלחתי לכתוב 36 מילים בדקה – בערבית. יש לי כתב מאוד יפה בערבית. אינני שוכחת את שיעורי החשמל ושאר האלקטרוניקה, שלימד אותנו אזרח חביב וסבלני בשם בן דוד.

ואז, חליתי בצהבת. החובש ישב ליד מיטתי במשך לילה קריטי והשקה אותי תה בכפית. נשלחתי הביתה ואמי הביאה אותי למרפאת קצין העיר בקריה ומיד הסיעו אותי באמבולנס לבי"ח תל-השומר. אושפזתי בביתן 38 וד"ר שיבא, בכבודו ובעצמו טיפל בי. כשחזרתי למפקדה והייתי חייבת להקפיד על תזונה מיוחדת, כבר לא נשארתי ללון, אלא נסעתי מידי יום הביתה וחזרה למפקדה בהסעה מרחוב הנגב 5 בתחנה המרכזית בת"א (בתחנת האוטובוס לאילת).

קורס דיבור דרום הסתיים, חברותיי לקורס ירדו לסיני ואני הגעתי ל"אולם א'" [כיום משרדי פרט ורווחה], שהיה מתחת למבנה של הב"ר. באולם ישבו מול עמדות האזנה 40 בחורים ואני. האלחוטנים האלה, שעל פי סיפוריהם האישיים ששמעתי בזמן המשמרות הארוכות, עלו לארץ מכל מיני מקומות.

חלקם נשלחו ל"מרכוס" בחיפה מיד כשירדו מהאוניות ושם הם למדו עברית, תנ"ך, חשבון ו.....מ ו ר ס.

 אני ישבתי בעמדה בקצה האולם, תחת חלון. מול עיני היו שני מכשירי קשר מסוג Colins וטייפ סלילים ענק מסוג Akai. המשימה שלי היתה להאזין לתשדורות של ארגוני פח"ע, שרק התחילו לבנות את נוהל הקשר שלהם. הצוות הקטן למשימה זו כלל את שמעוני, אזרח עובד צה"ל, חייל בשם רפי [זיתוני]., חבר ילדות ויליד מצרים ואותי. שמעוני עבד תמיד במשמרת הבוקר, כך שרפי ואני חלקנו את שתי המשמרות האחרות.

אולם א' היה מאוד מסווג, דלת הכניסה הייתה תמיד נעולה מבפנים, עובדי המטבח היו משאירים לנו ארגז עם אוכל מעבר לדלת. באמצע שורת עמדות האזנה, היה ארון גבוה עם דלת שקופה, בו נע סרט טייפ רחב של השעון הדובר, כך שלכל החומר שנקלט והוקלט הייתה מוצמדת השעה. השגרה הזו נמשכה זמן מה ואז הועברתי ליחידת המשקלטים בקומה שניה, בבניין (צריף) סמוך. שם עבדתי, (שוב חיילת יחידה) שכם מול שכם עם גברים לא צעירים, אזרחים עובדי צה"ל, יוצאי מדינות ערב, דוברי ערבית מהבית – גיבורים. אני זוכרת רק את חבושה ואת סחייק.

הם לא הבינו איך אני בשם גולדפרב, יודעת ערבית, אבל ספרו לי את מעלליהם ממלחמות ומבצעים קודמים. במשך הזמן החבר'ה האלה חויילו לצבא במסגרת מגמת היחידה לשנות את הסטאטוס של אזרחים עובדי צה"ל. עם החבר'ה האלה יצאתי לטיסות "מריאנה" ובהמשך נקראו בכינוי טיסות "מכללה". 

טיסות איסוף  "מריאנה" 

חורף 1969-1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה – "מלחמת 1,000 הימים", הבלון בבסיס "אפרת" [לרגלי ג'בל יעלק] שנשאו מכשירים, נסחפו בסערה קשה בסיני והיה צורך לפוצץ אותם באמצעות ירי ממטוסינו. על מנת להמשיך לספק מודיעין ולהתריע בזמן אמת, תוך כדי לחימה בלתי פוסקת, השתמשו בטיסות מודיעין מעל סיני.

(על פי ויקיפדיה:) 10 מטוסי בואינג 377 סטרטוקרוזר שירתו בחיל האוויר הישראלי, כשהראשונים בהם נקלטו ב-1964, במסגרת טייסת 120 וכונו "ענק". הם שימשו לתובלה, הצנחת לוחמים וציוד, איסוף מודיעין, לוחמה אלקטרונית וממסר קשר. שניים מהם הוסבו למטוסים שיועדו ל-ELINT (מודיעין אותות).

ב-1 ביולי 1964, הפך הגף לטייסת 120 שכללה בתחילה, את חמשת מטוסי ה"סטרטו" וזוג מטוסי דקוטה. שני המטוסים, ששמשו למשימות האזנה, בהם אני טסתי בחורף ההוא, קיבלו שמות לפי איות פונטי: Wisky / Victor.

ספרו לי שאחד מהמטוסים [ מטוס שנקרא "מצדה"] היה מתנה מארה"ב לנשיא מדינת ישראל, הותאם לטיסות VIP כי הכניסו אותנו למטוס דרך דלת בתחתיתו ל"בר המשקאות", פינת ישיבה ומנוחה. טיפסנו דרך מדרגות לולייניות ל"סלון" של המטוס.  המטוס הותאם לטיסות האיסוף שבצענו. כמובן, שכל המטוסים הותאמו לטיסות, כולל המטוס "מצדה". הוקמו עמדות עבודה לאורך פנים המטוס ע"ג שולחנות מתפרקים וספסל ברזנט מצדו האחד של המטוס.

העמדות אוישו ע"י נציג חיל אויר (נח"א); נציג חיל הים או אלחוטנים לנושא חיל הים [ מותנה במסלול וביעד הטיסה]; אלחוטני "מסרגה" (גרצ'קואים) דוברי רוסית ואלחוטניות "דיבור דרום", דהיינו, בוגרות קורס של ערבית מצרית. בנוסף, היו במטוס צוות חה"א לטיסה, כמו כן קב"ר/ית ואלחוטנים בכירים וותיקים, שערבית היא שפת אימם. אני האזנתי לשדות תעופה במצרים.

לאחרונה, במסגרת מפגש מפקדים מספרים במל"מ, שמעתי את שלמה ענבר וממנו נודע לי שהגעתי ליחידה בעקבות מחשבה להשביח ולגוון את כוח האדם ע"י גיוס בוגרי טכניון ותיכוניסטים בוגרי מגמה מזרחנית. [הרעיון הזה היה קיים שנים לפני הגעת שלמה ענבר ליחידה...]

הטיסות היו יוצאות משדה תעופה לוד [נתב"ג], מטייסת תובלה מס' 120. לעיתים, שהכול התנהל בנינוחות, היו מארחים אותנו לארוחת בוקר בחדר האוכל של הטייסת. הסבנו סביב שולחן עגול, עליו פרוסה מפת שולחן, סכו"ם לכל סועד ומפיות נייר מעוטרות בסמל חיל אויר. ה"דודות" שעבדו בחדר האוכל, היו מבררות עם כל אחד מאיתנו איזו חביתה חשקה נפשו. בכניסה, מעבר לשולחן מאורך, הדודות הגישו דייסת סולת עם תוספות למיניהן.

אני מקדישה לזה התייחסות, כי בחדר האוכל של המפקדה חילקו באחת הפינות את ארוחת הבוקר המשעממת בקערות מרק וכפות וישבנו על ספסלים לצידי שולחנות עץ ארוכים. לעיתים, היינו לנים במלון "אויה", כדי להיות קרובים לשדה התעופה ולהשתלב במבצעים מתוכננים בחזית התעלה.(לפי ויקיפדיה:) היה זה מלון התעופה הראשון מסוגו במזרח התיכון, שנבנה על גבעה בקרבת מעברת יהוד והשקיף על מסלולי שדה התעופה לוד.

לפני הטיסה עברנו במחסן בו חילקו לנו מצנחים ואני בחרתי תמיד במצנח חזה, כי אני שמאלית וידית הפתיחה של מצנח החזה הייתה סמוך לכתף הימנית.

הטיסה שארכה 12-14 שעות, התנהלה בגובה של  כ - 30,000 רגל,  במסלול מימת ברדאוויל בצפון סיני ועד שארם א-שייח בדרום, מעל סנטה קטרינה המושלגת. המטוס, עמוס בדלק, היה טס במשך כל השעות הללו, הלוך וחזור ואנחנו עובדים ללא לאות. העמדה שלי הייתה בסוף המטוס, ליד המורד לדלת האחורית הענקית. היות ולא היה שום בידוד במטוס, היה קר מאוד ורועש. לעיתים הייתי מביטה מבעד לחלון העגול לעבר השמים הכחולים מעל לשמיכת העננים, אבל כל הזמן האוזניות על האוזניים. היות והמטוסים שלנו לא היו חפים מתקלות, הייתי מתבוננת מהחלון בנוזל כלשהו שנבע מידי פעם מכנף המטוס, סמוך למדחפים.

פעם חזרנו עם שלושה מנועים, כשהמנוע הרביעי תקול ודומם. התקלה גרמה למטוס לסטות הצידה, במסלול מזוגזג והטייסים היו מתקנים כל הזמן את הכיוון. בנחיתה הזו בלוד, רצו לצידנו כבאיות ואמבולנסים עד שעצרנו. תקלה דומה ארעה בדרך חזרה, שהתברר כי קיימת איזו בעיה עם פתיחת הגלגלים וגם אז רצו לצידנו רכבי הצלה. ההנחיות שקיבלנו היו שבמקרה של פגיעה במטוס, עלינו לבלוע את נייר האורז ששימש אותנו לכתיבה, לפני שאנחנו נוטשים אותו. פתח המילוט היה, למיטב זכרוני, מיד ליד השירותים מול העמדות של חיל אויר וחיל הים. 

הכי אהבתי את הדרך חזרה הביתה לארץ, כי היינו מנמיכים מעל הים ולעיתים נקלעים לסערות ברקים ורעמים ולקראת הנחיתה הטייס הבכיר היה ממלא וחותם ב"פנקס הטיסות" האישי שלי את נתוני הטיסה וכמות השעות.

באותו חורף הצטברו הרבה, הרבה שעות טיסה. באחת ההזדמנויות, כשחזרתי עייפה למפקדה, לקחו והכניסו אותי לחדר בתוך חדר, בתוך חדר, בין לשכת מפקד הבסיס וחדרו של נהג תורן, שם ענדו לי אות על רקע ירוק, לחצו את ידי ואמרו לי להסיר את האות, להסתירו ולא לדבר על זה. לגבי הרקע הירוק – אמרו לי שמשמעו "קומנדו לוחמה זעירה" ואולי זו אמת או ששוב מתחו אותי.

כשמלאו 40 שנה למבצע האי שדואן, התפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" כתבה, שהשתרעה על פני שני עמודים, בעקבות כנס גדול שערכו הצנחנים שהשתתפו במבצע. אני, ששתקתי כל השנים, הראיתי את הכתבה הזו לאבי המזדקן ואמרתי לו – קרא את הכתבה ואח"כ אספר לך מה אני עשיתי גם במבצע שדואן. אמי נפטרה מבלי שסיפרתי לה דבר והיא מעולם לא שאלה.

ובכן, השתתפתי, בין השאר, במבצע "תרנגול 53" שהתרחש בלילה שבין שישי לשבת, 27-26 בדצמבר 1969, - השתלטות על תחנת המכ"ם הרוסית P–12 במפרץ סואץ שבמצרים וכן ב – 30.7.1970 במבצע "רימון 20" , ששיאו בקרב האויר שבו חיל האוויר הפיל בשמי מצרים חמישה מטוסי מיג 21 שהוטסו בידי טייסי חיל האויר הסובייטי.

כששבנו לשדה התעופה לוד, העניקו לנו בטייסת 5 בקבוקי שמפניה והשמחה הייתה גדולה.

בטיסה אחרת קלטנו שהמטוס שלנו מיורט ע"י המצרים ואז המטוס חג בכבדות ובאיטיות, החל להנמיך ופנה לכיוון צפון-מזרח, כשאנו מלווים במטוסי מיראז', שהוזנקו וליוו אותנו לכיוון קפריסין. ראיתי את המטוסים שלנו מבעד לחלון העגול.

בשלב מסויים נפסקו הטיסות האלה בשל הפלת מטוס מסוג זה ב-17.9.1971 שעסק בתחום הל"א ונע במסלול דומה. ההתנעה מחדש הותנתה בקורס צניחה לכל המשתתפים. היות והייתי כבר לקראת תום שירות החובה, החלטתי למצוא דרך לסיים את התפקיד הזה.

כשסא"ל יוסי זעירא, מפקד הב"ר, היה צועד בשבילי הבסיס, החיילים היו יורדים לדשא ומפנים לו את הדרך מתוך יראת כבוד. יום אחד פניתי אליו כאשר הוא צעד מולי בשביל ובקשתי ממנו שיוציא אותי מהטיסות ואני מוכנה לחתום קבע בב"ר. כך הפכתי למשקית ב"ר בקבע, בזירה המערבית והשתחררתי ביולי 1977 בדרגת רס"ר.

כיום, אני מתנדבת במל"מ, המרכז למורשת המודיעין בגלילות – אתר ההנצחה המרכזי של חללי חיל המודיעין. אני מדריכה קבוצות נוער מהפריפריה – ימי חוויה במודיעין ומציגה את עצמי כלוחמת 8200.

תמר גולדפרב (רס"ר)


Comentários


bottom of page