יובל שנים לקרב האווירי ההיסטורי בין חיל האוויר למטוסי הכוח הסובייטי העצמאי שנשלח למצרים

מאת: אל"מ (בדימוס) פסח מלובני

ב-30.7.1970 התרחש אירוע יוצא דופן באזור ובתולדות מדינת ישראל, צה"ל וחיל האוויר, עת התמודדו מטוסיו בקרב אוויר מול מטוסי מעצמה עולמית, היא ברית המועצות, ויכלו להם. הקרב שנערך בשעות הצהרים בשטח מצרים, בגזרה שמדרום לתעלת סואץ, הסתיים ב-5 מטוסים שאבדו לסובייטים, ב-3 מטייסיהם הרוגים ובאחד שנפצע. ליחידה 848 (שמה דאז של 8200) הייתה תרומה חשובה לקרב זה, לפניו ובמהלכו.

ההחרפה בלחימה בין צה"ל לצבא המצרי במלחמת ההתשה, במחצית השנייה של שנת 1969, וחוסר יכולתו להתמודד בעיקר מול העליונות של חיל האוויר בשמי מצרים, הביאו את נשיאה, ג'מאל עבד אל-נאצר, לטוס בינואר 1970 למוסקבה בדחיפות, ולבקש שברית המועצות תשלח כוחות עצמאיים משלה למצרים במטרה להגן על שמיה, ולהתמודד מול חיל האוויר הישראלי.

למרות שהייתה זו בקשה חריגה, שכן מצרים אמנם הייתה בעלת ברית, אך לא הייתה חברה בברית ורשה, הארגון שהוקם בגוש המזרחי כמענה לארגון נאט"ו של הגוש המערבי, במסגרת המלחמה הקרה בין שני הגושים, ובין שתי המעצמות, החליטה ההנהגה הסובייטית להיענות לבקשה, ושלחה למצרים דיוויזיית הגנה אווירית שכללה 3 חטיבות ובהן 18 סוללות טילי קרקע-אוויר (טק"א, לפי גרסה אחרת – 24 סוללות), וכן כוח אווירי, שכלל חטיבה בת שלוש טייסות ועוד טייסת עצמאית, סה"כ 70 מטוסי מיג 21 משופרים ו-102 טייסים.

הכוח הגיע למצרים מסוף פברואר ובמהלך מרץ 1970, ונערך לבצע את משימותיו. דיוויזיית ההגנה האווירית נערכה בעיקר בחזית ובאזורי קהיר ואלכסנדריה, והכוח האווירי נערך במספר בסיסים של חיל האוויר המצרי, שפונו לטובתו, כשהוא מחלק את אחריות ההגנה על שמי מצרים בין החטיבה האווירית (החלק הדרומי) לטייסת העצמאית (החלק הצפוני).

הגעת הכוחות העצמאיים אותרה עד מהרה על ידי יחידה 848, הן על ידי האלינט, והן על ידי אנשי צוות "מסרגה" – יחידה של חיילים וחיילות דוברי רוסית, שהוקמה ביחידה לאחר מלחמת ששת הימים, במסגרת התארגנות אגף המודיעין להתמודד מודיעינית מול הנוכחות הסובייטית בצבאות מצרים וסוריה, שבאה אז לידי ביטוי בנוכחות יועצים, מומחים ומדריכים, שהגיעו כדי לסייע לשקם את שני הצבאות, ולאמן את אנשיהם ולהעלות את כושרם ויכולותיהם המבצעיות לעתיד לבוא, וכן בנוכחות השייטת החמישית של הצי הסובייטי, בעיקר באגן המזרחי של הים התיכון. ביחידה עצמה קיבלו אנשי יחידה זו את הכינוי הגרצ'קואים, על שמו של שר ההגנה הסובייטי דאז, המרשל אנדרי גרצ'קו, שמאוד לא אהב את המערב וגם לא את ישראל.

מדינת ישראל וצה"ל מצאו עצמם עומדים בחזית הדרומית מול מעצמה עולמית, ולא רק מול צבא מצרים. ראש הממשלה, גולדה מאיר, הודיעה בשידור ב-28 באפריל 1970 על הגעתם של הכוחות הסובייטים למצרים, והצהירה שישראל תהיה מוכנה להלחם נגדם.

המטוסים הראשונים שהטילים הסובייטים הפילו היו מטוסים מצריים, שלא היו מצויידים באמצעי הזיהוי עמית-טורף (זע"ט) החדש, שהסובייטים ציידו בו את כל מטוסיהם ומערכות המכ"מ שלהם, בעקבות חטיפת המכ"מ בראס ע'ארב במבצע "תרנגול 53" (ליל 27-26 בדצמבר 1969). לאחר שהתגברו על תקלה זו החלו לנהל לחימה מול מטוסי חיל האוויר שניסו לתקוף את הסוללות הסובייטיות, אך נפגעו לא אחת מהן, ואף נגרמו לטייסים אבדות בנפש. מנגד היו גם תקיפות מוצלחות, שגרמו להשמדת סוללות, ולאבדות בנפש בצוותים הסובייטים.

בעוד שסוללות ההגנה האווירית הסובייטיות זכו להצלחות מול מטוסי חיל האוויר, ואף נקטו בטקטיקות שתרמו לכך, הרי שהכוח האווירי לא זכה עדיין לכל הצלחה, ולא הצליח ליירט אף מטוס אויב שחדר לשטח מצרים, בין אם למטרות הפצצה, ובין אם למטרות צילום וסיור. מספר נסיונות שנעשו לא עלו יפה, והמטוסים הסובייטים חזרו לבסיס מבלי להשיג תוצאות כלשהן. משחקי "החתול והעכבר" שמטוסינו ניהלו מולם, לפי הגדרתם, הביאה אותם לנקוט בשיטות שונות, כולל מארבים והצבת המטוסים בבסיסים קדמיים, המראה בדממת אלחוט וטיסה בגבהים נמוכים, כדי לא להתגלות על ידינו, וכו'.

כך היה ב-25 ביוני, כאשר זוג מטוסי מיג 21 רדפו אחר מטוס סקייהוק של חיל האוויר, והצליחו לפגוע בו באמצעות טיל ששיגרו לעברו, והוא נאלץ לנחות בבסיס רפידים. אירוע זה ואחד קודם לו ב-22 ביוני, הצביעו על הבטחון העצמי הגבוה של הטייסים הסובייטים, ועל מידת נחישותם להפיל לחיל האוויר מטוסים, ועל רקע זה הוחלט להגיב ו"ללמד את הטייסים הסובייטים לקח".

המבצע שחיל האוויר תכנן, קיבל את הכינוי "רימון 20", ויצא לפועל ב-30 ביולי 1970. המבצע נועד, על פי המתואר באתר חיל האוויר, להכין מארב אווירי לסובייטים, כאשר רביעיית מטוסי "שחק" (מיראז') יחדרו לשטח המצרי לכאורה במשימת צילום. אלה אותרו על ידי הבקרה הסובייטית, שהזניקה שתי רביעיות מיג 21 לקראתם, כדי ליירטם, ואז נכנסו לפעולה רביעיית מטוסי "קורנס" ושישיית מטוסי "שחק" שהמתינו במרחק מה מהאזור. המארב המתוחכם של חיל האוויר הצליח, ובקרב אווירי המוני שהתפתח, בו נטלו חלק 24 מטוסי מיג 21 סובייטים מול 14 מטוסי קרב ישראליים, הופלו חמישה מטוסי אויב ללא אבדות לכוחות צה"ל (בפועל הופלו ארבעה מטוסים, ואחד התרסק בנחיתה).

היה זה "יום שחור" לכוחות הסובייטיים במצרים, וגם במוסקבה נפל הדבר כהפתעה קשה להנהגה המדינית והצבאית. הייתה זו פעם ראשונה מאז סיום מלחמת קוריאה, שמטוסי חיל האוויר הסובייטי מופלים, והפעם על ידי טייסים ישראלים  )ובמשתמע יהודים). הסובייטים תירצו את תוצאות הקרב בכך שטייסיהם היו חסרי ניסיון, ופעלו על פי טקטיקות מסורתיות, בעוד שהטייסים הישראלים היו מיומנים ובעלי ניסיון מבצעי רב. על פי המקורות הסובייטיים, חלק מהם לפחות היו טייסים אמריקאים מתנדבים ממוצא יהודי, שצברו ניסיון במלחמת וייטנאם, דבר המסביר את הישגיהם מול המטוסים הסובייטיים, ואת אחוזי השרידות הגבוהים שלהם מול סוללות הטילים.

מוסקבה מיהרה לשלוח למצרים למחרת הקרב את מפקד חיל האוויר הסובייטי, מרשל פאבל קוטאחוב, שהזהיר את אנשיו מלדבר על הקרב ותוצאותיו, שכן מי שיעשה זאת, ימצא את עצמו על מטוס בדרך לסיביר. כן הורה לטייסיו לא לעבור את תעלת סואץ לתוך סיני, וגם לא להכנס יותר לקרבות אוויר מול המטוסים הישראלים. הסובייטים גם הקימו ועדת חקירה במצרים, יחד עם חיל האוויר המצרי.

כולם שמרו את קיום הקרב בסוד במשך זמן מה. אמנם רדיו מוסקבה שידר באותו היום כי נערך קרב אווירי במצרים, בו הופלו ארבעה מטוסי מיג 21 מצריים, דבר שהוכחש על ידי המצרים. כחודשיים לאחר הקרב פרסם הוושינגטון פוסט, על סמך מקורות מצריים, את דבר קיום הקרב ואת תוצאותיו. ראש הממשלה, גולדה מאיר, הודתה באוקטובר 1970, כי ישראל נלחמה במטוסים שהוטסו בידי טייסים סובייטים. עד היום, מיעטה התקשורת הסובייטית/רוסית לעסוק בארוע, ככל הנראה מחמת המבוכה שהתלוותה לכך.

שר הבטחון דאז, משה דיין אף כתב בספרו כי בתחקיר שנערך לטייסי חיל האוויר אמר להם, כי "לקרב זה משמעות מדינית מרחיקת לכת", וכי למרות שלישראל אין עניין להיגרר להסלמה, כולל מול ברית המועצות, "ישראל לא תהיה כצ'כוסלובקיה, נילחם ונחיה".

תוצאות הקרב גרמו שמחה לאיד בחיל האוויר המצרי בשל הכשלון, וכי הטייסים הסובייטים אינם מוצלחים יותר מהם בהתמודדות ישירה מול טייסי חיל האוויר. הטייסים המצרים לא יכלו לכבוש את צחוקם מול מדריכיהם, ונאצר נאלץ להוציא הוראה מפורשת לטייסיו, שלא לעשות כן.

נשיא מצרים, חוסני מובארכ, שהיה אז ראש מטה חיל האוויר המצרי, סיפר לנשיא עזר וייצמן באחת מפגישותיהם, תשע שנים לאחר הקרב, כי עקב אחר הקרב, וידע בדיוק מה הישראלים הכינו לטייסים הסובייטים. מאחר והמצרים כעסו עליהם בגלל יחסם אליהם, ובשל זלזול המדריכים בהם וביכולות הטיסה של הטייסים המצריים, החליטו לא לומר להם דבר, ולעצמם אמרו Let them eat chocolate, שגם הם יטעמו ממה שהישראלים הכינו להם.

גורם נוסף שהיה שותף מלא לקרב היו אנשי יחידה 848, שהכינו עצמם היטב לקראת הארוע, ומעבר לזה שעבודתם המתמשכת מאז הגעת הכוחות הסובייטים העצמאיים תרמה להכרת דרך פעולתם, ושימשה את מתכנני חיל האוויר במבצע זה, הרי שהייתה להם תרומה חשובה ביותר במהלך הקרב עצמו, וחוו אותו היטב באוזניהם. כל הדברים שקלטו במהלכו דווחו לחיל האוויר, ובכלל זה מהומת האלוהים והבלבול הרב ששררו בצד הסובייטי, בעקבות הקרב המפתיע שהישראלים ארגנו להם. מפקד הכוח האווירי הסובייטי במצרים, גנרל דולניקוב, ניסה ללא הצלחה לנהל את טייסיו בקרב, אך חסימות הלוחמה האלקטרונית שהופעלו על התקשורת איתם, לא איפשרו את הדבר, והוציאו את הסובייטים משיווי משקלם. הצעקות והקללות שהשמיעו בקשר, ביטאו את חוסר האונים המוחלט שלהם במהלך הקרב. היה זה אולי השיא בעשייתה של יחידת "מסרגה" בתקופה סוערת זו.

הסובייטים נקמו על תבוסה זו, שפגעה ביוקרתם, בקרב שהתנהל ב-3 באוגוסט, בין מטוסי חיל האוויר לסוללות הטילים שלהם, כאשר הצליחו להפיל במארב טילים שביצעו את אחד המטוסים, ולפגוע באחר. היה זה הקרב האחרון בין חיל האוויר לבין כוחות המעצמה הסובייטית שהוצבו על אדמת מצרים. ב-7 באוגוסט נכנסה הפסקת האש לתוקפה, והמצרים הספיקו לקדם את סוללות הטילים שלהם לתעלה, כצעד מכין לקראת המלחמה הבאה – מלחמת יום הכיפורים.