נפילתו של קב"ר גנ"ד (סרן אבישי בן צבי ז"ל) – מלחמת יום כיפור 1973
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 5 דקות
סרן אבישי בן צבי ז"ל נפל במלחמת יום כיפור בשטח מצרים בהיותו קב"ר של מחלקת גנ"ד, אשר חברה ופעלה בסיני במסגרת קמ"נית אוגדתו של ברן (אוגדה 162). המחלקה הייתה תחת פיקודו של סא"ל (מיל') כמיל ברוך.
סיפור חייו
אבישי בן צבי ז"ל נולד בחיפה ב- 24 אפר' 1949. למד בבית הספר היסודי "שלוה" ובבית הספר הריאלי במגמה למזרחנות. הצטיין בלימודיו וזכה להערכה רבה בקרב מוריו. אבישי התגייס במחצית יולי 1967 והוצב לחיל המודיעין. לאחר הטירונות, השתלם אבישי בקורס בסיסי לקצינים, בקורס צניחה ובקורס לקציני מודיעין.לאחר שסיים את שירות החובה, התנדב לשירות קבע. הוא עשה את עבודתו בנאמנות ובחריצות. עשה את מרבית שירותו בסיני (בסיס "בבל"). עם תום שירותו פנה ללימודים אקדמים. סיים שני חוגים: שפה וספרות ערבית והחוג ללימודי היסטוריה של המזה"ת (לימודי מזרחנות).
כשלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת יום כיפור הוצע לו במכון שילוח (אוניברסיטה ת"א) לרכז את המדור העוסק בערביי א"י. כשפרצה מלחמת יום כיפור ב-6/10/1973 נשלח אבישי לשרת כקב"ר במח' הגנ"ד שסופחה לאוגדה 162 בסיני.
בתאריך 22 אוק' 1973, בהפגזה קשה בתל ג'ניפה מערבית לתעלה נפגע מרסיס פגז ונהרג. אבישי נפל שמונה ימים לפני מועד חתונתו וביום הפסקת אש עם המצרים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי של עירו, חיפה. השאיר אחריו אב, אם ואח. אבישי הועלה לדרגת סרן לאחר מותו.
סיפור נפילתו של אבישי ז"ל:
מפי האלחוטן יוסי שמש:
"היינו צריכים לתת מודיעין לאלוף ברן (מפקד אוגדה 162) ולפיכך נצמדנו אליו. היינו כל הזמן עם החפ"ק שלו שהיה זחל"ם. אני מציין את זה כי זחל"ם זה הווה כל הזמן מטרה עבור המצרים. לפני החצייה אנו היינו איתו בטסה. כשהוא חצה גם אנו חצינו עימו את התעלה. אנו עלינו על ג'בל ג'ניפה כי הכוח (החפ"ק האוגדתי) היה שם. ז. א. ברן החליט לעלות לשם ואנו היינו מובלים אחריו. הצורה שדווחנו אליו הייתה כזו: היה לנו טלפון שדה עם חוט אליו. אבישי ז"ל וברוך היו המדווחים בטלפון הזה. הם דווחו מה שאנו (האלחוטנים) קיבלנו.
החמ"ל שלו (של ברן) היה בולט מאד, עם האנטנות וכל זה. הוא היה מטרה בולטת ובגלל זה קיבלנו על ההר הפגזה קשה שחבל על הזמן! ג'בל ג'ניפה היה בשליטה שלנו. הוא היה מחנה מצרי קודם והיו על הג'בל מספר מבנים, שהיו שייכים למחנה המצרי הקודם. כאשר החלה ההפגזה עלינו היינו בתוך הזחל"ם שלנו עם מכשירי האזנה והכול. הזחל"ם, כפי שאתה יודע, מוגן רק בחציו התחתון ובחלק העליון היה ברזנט. כדי לקבל קצת יותר הגנה , מצד אחד לפחות, העמדנו את הזחל"ם שלנו בצמוד ובמקביל לקיר החיצוני של אחד המבנים. היה מרחק של 3-4 מטר בין הקיר החיצוני של המבנה לבין הזחל"ם שלנו. במרחק זה עמדו אבישי וברוך עם הטלפון לקמ"נית האוגדה. המצב היה שאנו האלחוטנים בתוך הזחל"ם מפיקים את המודיעין ומוסרים אותו לקצינים שלנו (אבישי וכמיל) שהיו מחוץ לזחל"ם. ברוך מדווח לאוגדה ואבישי ז"ל מסביר לו מה לדווח.
בשלב מסוים הרגשנו שההפגזה מתקרבת אט אט לזחל"ם שלנו. רסיסים החלו לקרוע את הברזנט של הזחל"ם. אנו (האלחוטנים) לבד בזחל"ם והקצינים בחוץ. באותו רגע אמרתי לחברה בזחל"ם שעלינו לחפש מחסה טוב יותר וכי עלינו להסתתר בתוך המבנה הקרוב. החברה החלו לצאת ולקפוץ לתוך המבנה הצמוד.
ש : מה אתה הרגשת ברגעים אלה?
וודאי הייתי מפוחד, בייחוד שכמה ימים קודם לכן חצינו את התעלה (מערבה) והחצייה הייתה קשה במיוחד. בחצייה ראינו פגזים נופלים לידינו, ראינו כלים מקבלים פגיעות ישירות, ראינו דברים קשים קורים, כמו בסרטים!! אבל התחושה העיקרית שלי הייתה כעס. כעסתי למה אני צריך להימצא במצב הזה?!! כלומר אני ג'ובניק, איש מודיעין, מקצועי, אני אינני חייל קרבי. לא הכשירו אותי למצב הזה, אז למה אני כאן?! זהו מצב שלא היה צריך לקרות. למה אני כאן חשוף לפגיעה ישירה כאשר אני לא צריך להיות במצב הזה. לא כעסתי על אף אחד, כעסתי על המצב הזה.
"החברה החלו לצאת מהזחל"ם , הכוונה הייתה לעזוב את מכשירי ה(האזנה), לצאת אישית מן הזחל"ם ולהסתתר בתוך המבנה הקרוב. הראשון שיצא מן הזחל"ם היה עדיקה (אלחוטן). אני נשארתי אחרון בתוך הזחל"ם. איך שעדיקא יוצא הוא פונה אלי ואומר לי: "שמש (האלחוטן המספר), אבישי גמור!" בהתחלה לא הבנתי למה הוא התכוון כשאמר "גמור" אולי אבישי השתגע? יצא מאיפוס? אולי אבישי עסוק? עדיקה ירד ראשון (מן הזחל) נכנס למבנה ואחריו אחד אחד ירדו (כל יושבי זחל"ם האזנה) ונכנסו למבנה. בנתיים ההפגזה התחזקה ואני נכנסתי קצת להיסטריה. אני זוכר את עצמי עומד בפתח של הזחל"ם, כובע הפלדה על הראש, הרובה והחגור עלי ואני לא זוכר שרגליי נגעו באדמה.
פינוי גופתו של אבישי ז"ל:
ברוך כמיל מפקד המחלקה הזניק מסוק לפינוי. הגיע צוות עם אלונקה ומסוק. נדמה לי שהמסוק ירה קודם נחיתתו וחיסל את הקת"ק המצרי, אשר טווח את הפגזה עלינו. הפינוי של אבישי היה מהיר.
ש: איך פעלה המחלקה לאחר נפילת אבישי ז"ל ?
לאחר האירוע ולאחר פינוי גופתו של אבישי, המחלקה חזרה לפעילותה השגרתית. ברור שהיינו כולנו עצובים מאד אבל המשכנו לתפקד כמו לפני האירוע.
מתן מודיעין להשמדת חטיבת שריון 25
מח' הגנ"ד של אוגדה 162 בפיקודו של ברוך כמיל והקב"ר אבישי בן צבי איתרה ודיווחה בזמן הקרוב לאמיתי את ההערכות ואת מסלול התנועה הצפוי של חטיבה שריון מצרית 25. הדיווח הגיע ל-ס' קמ"ן האוגדה (עמידרור) והוא העבירו לאוגדונר וכתוצאה מכך, מפקד האוגדה ברן החליט לעשות מארב אוגדתי גדול וכתוצאה ממנו הושמדה כל החטיבה. היא פשוט "ירדה מן הסד"כ המצרי".
עדותו של סא"ל (מיל') כמיל ברוך:
ב-22/10/1973 אנו איתרנו, רשת של קצין התצפית הקדמי המצרי, אשר טווח עלינו, על ג'בל גניפה. (בצד המערבי של התעלה) אני זוכר היטב את הדיווחים, שדווחנו לקמ"ן ממקור זה: "קצר 300 מטר","קצר 200 מטר", "קצר 100 מטר". אלו היו הוראותיו של קת"ק זה לסוללת המרגמות 160 מ"מ שירתה עלינו. וזה הסביר את התקרבות ההפגזה עלינו. אנו דיווחנו הוראות אלה לעמידרור. קיצור הטווח ב-100 מטר היה הדווח האחרון של אבישי אלי וממני לקמ"ניה. אני זוכר היטב שמצאנו מאוחר יותר את הג'יפ של הקת"ק המצרי עם מכשירי קשר והכול. נהגתי איתו עד המפקדה.
כאשר הגיע אלי הדווח האחרון (קיצור הטווח ב-100) מטרים נוספים. אני הוריתי לחברה בזחל"ם לרדת מיד ולתפוס מחסה בתוך המבנה, שהיה מעין בונקר עם קירות עבים מאד.
אבישי ואנוכי היינו חייבים לעמוד מחוץ לזחל"ם מכיוון שהיינו צריכים לשמור על קשר עין עם זחל"ם קמ"ן האוגדה.
תרשים הסיטואציה:
הדרמה במפקדת יחידה 8200
פי שצוין לעיל אבישי נפל 8 ימים לפני מועד חתונתו. חברתו/ כלתו לעתיד, עכסה, שימשה במהלך המלחמה כפקידה ב"שופר" (חמ"ל ענף 10) . טבעי הוא הדבר כי מותו של אבישי יחולל
"כולנו ידענו כי עכסה עמדה להינשא לאבישי עוד מעט. האהבה ביניהם הייתה גדולה. היא הייתה בולטת לעין. במהלך המלחמה ראינו אותה שמחה ועליזה מסתובבת בינינו ובמעט שוויץ הייתה אומרת לנו:" אני מתחתנת עוד מעט". היא הייתה מעדכנת אותנו לגבי התקדמות הכנותיה לחתונה. כאשר ההודעה על מותו של אבישי ז"ל הגיעה אלינו, אסר עלינו, המפקד במקום אל"מ (מיל') בני גלעד, לספר לעכסה על כך וזאת מכיוון שההודעה לא הייתה רשמית היינו: היא הגיעה מ"פה לאוזן" ולא באמצעות צינורות השלישות. כך נוצר לנו קושי גדול מאד: ראינו את עכסה מדפיסה את הזמנות לחתונתה, ראינו אותה שולחת אותן למוזמניה ולא יכולנו לומר לה "עצרי עכסה-אין לך חתן". לקח כמה ימים טובים עד שהגיעה הודעה "הרשמית", כביכול. זה מסוג המצבים הבלתי-אפשריים/הגיוניים שרק מלחמה יכולה להציב אותך בהם.
אבישי ז"ל ועכסה
סא"ל (מיל') עזוז משה
רכז מורשת יחידתי
