top of page

נמצאו 48 תוצאות עבור ""

  • נפילת שני חיילי גנ״ד בא-דוויר 12/3/1985

    בחודש מרץ לפני 36 שנים בשנת  1985 היה צה"ל בתהליך נסיגה לרצועת הבטחון בדרום לבנון, תהליך שהסתיים ביוני 1985, במהלך הנסיגה היו נתונים כוחות צה״ל לפיגועים מצד כוחות  ההתנגדות בלבנון , בעיקר אנשי החיזבאללה. ב-10 למרץ 1985 ארע פיגוע חמור נגד רכב ספארי של צה”ל בדרכו למטולה, 12 חיילים וקצינים נהרגו באסון זה, בנוסף, מפקדת גדוד הצנחים 890 שישבה בא-דוויר (ליד נבטיה), הייתה נתונה לפיגועים והתקפות, ועל כן היא תוגברה גם על ידי כוח טנקים קטן.על רקע זה, והתגברות הפגיעות נגד כוחות צה"ל בגזרה, הורה ראמ"ן האלוף אהוד ברק להוציא מטעם היחידה פריסת צוות האזנה ואיכון לא-דוויר. המשימה הוטלה על ה-גנ"ד (הגדוד הנייד של היחידה). מפקד פלוגה א בגנ״ד סרן חגי בירן אירגן את פריסת המנ״ד לקראת יציאתה לא-דוויר.סגנו של סרן חגי לפריסה, היה סגן רוברט כהן, אלחוטן דרומי איכותי ובעל תכונות טובות שיצא לקורס קצינים, וחזר לתפקידי פיקוד ב-גנ״ד. לרוברט היתה מוטיבציה אדירה והוא נאבק על הזכות לצאת למבצע.מפקד הגנ״ד, סא״ל עמוס להט יצא יום לפני הפריסה עם סרן חגי בירן לא-דוויר ותיאם הפריסה עם הכוח שהיה בשטח כולל מיקום הצוות והאנטנות. באותו הזמן נמשכה ההתארגנות  במפקדת ה-גנ"ד בגלילות וסופחו אליה חיילים מהיחידה ביניהם הטכנאי ממדור הטכני ליציאות 468 סמ"ר יעקב הכהן טראב מסלתון, סמ"ר אלי בלעיש ושאר אנשי המחלקה. כמו"כ אורגנו תק"שי האזנה ורכבים נוספים לשינוע הציוד.  ב- 14 במרץ 1985 יצאה המחלקה לדרך עם  10 כלי רכב,  ו- 20 קצינים וחיילים בפקוד סרן חגי בירן וסגן רוברט כהן.בנסיבות הזמן והאזור היה הצוות במתח רב מרגע שעברו את שער "פטמה" לשטח לבנון. החיילים חמושים בנשק אישי תודרכו לעירנות, לשמור רווחים וגם על קשר עין,  ופעמיים עצרו את התנועה מחשש לפגוע ופתיחה באש על רכבים שנסעו מולם בצורה חשודה ובמהירות מסחררת. להלן עדות מפקד הפריסה סרן חגי בירן: - "המתח בדרום לבנון היה בשיאו ולכן, קוימו מספר תדרוכים לכוח על כללי הנסיעה עד לחציית הגבול ובעיקר על סדר ואופי התנועה בתוך לבנון. אני נסעתי בנ.נ. שהוביל את השיירה וסגני רוברט כהן  נסע בנ.נ. המאסף כאשר הוא במצב שכיבה עם הפנים כלפי חוץ ואוחז מקלע מאג, על מנת לאבטח את השיירה למקרה שמישהו ינסה לפגוע בה מאחור. הנסיעה בתוך לבנון התנהלה באיטיות תוך שמירת מרחק משמעותי בין כלי הרכב, אך בד בבד תוך שמירה על קשר עין רציף בין הכלים. תשתית הכבישים בדרום לבנון חייבה נסיעה איטית ביותר על מנת לעמוד בכל הוראות התנועה. לפחות 3 פעמים במהלך הנסיעה נאלצתי לעצור את תנועת השיירה: במקרה הראשון, הגיחה מכונית מרצדס צהובה מולי מעבר לעיקול בכביש, במהירות מסחררת. פתחתי באש לעברה. למרבה המזל, הנהג שלצידי נבהל מהירי וירד עם שני גלגלים לשוליים הנמוכים מה שהקפיץ את הנשק שלי למעלה ולמרבה המזל הכדורים חלפו גבוה מעל המכונית. המכונית האטה מיד והיושבים בתוכה הוציאו שלטים שעליהם נכתב צה"ל. מזל של ממש. בהמשך הופיעה מכונית שעצרה כאשר ראתה את השיירה. שוב עצרתי את השיירה. הלכתי ברגל לעבר שני האנשים שהיו ברכב וסימנתי להם מרחוק לצאת מהרכב ולעבור לצידו השני של הכביש. כאשר הגעתי אליהם, הם הראו לי תעודות של צד"ל. גם במקרה השלישי נהגתי באותה דרך". בשעות הצהריים הגיעו לנבטיה. לאחר מנוחה קצרה והתארגנות ותיקון רכב, יצאו לא-דוויר הקימו מאהל , מיקמו את הרכבים ותק"שי ההאזנה. בשעות אחה"צ משעה 17:30 עלו סגן רוברט עם יעקב טראב ואלי בלעיש על גג המבנה ששימש את מפקדת גדוד 890 צנחנים, סרן חגי עלה לוודא שאין תקלות והמשימה ברורה וירד להמשך ארגון הצוות. על הגג נותרו הטכנאים שעסקו במיתקון האנטנות שכללו כלי עבודה, כבלים ומוט באורך 3 מטרים. חגי ישב למטה על מדרגות הקומנדקר וקיים עימם קשר עין לסייע בעת הצורך. להלן עדות מפקד הפריסה סרן חגי בירן: "על מנת להיות בקשר עין רצוף עם הטכנאים, ישבנו אני והחובש שסופח אלינו על מדרגות הנ.נ. שחנה ממול למבנה, ותצפתנו על הטכנאים בעבודתם. בשלב מסוים, כאשר החל להחשיך מעט, עלה רוברט לגג המבנה על מנת לסייע לטכנאים להשלים את העבודה, ולהשגיח עליהם מבחינה בטיחותית. בינתיים, ביחידה התעורר ויכוח בין האג"מ לבין מג"ד הגנ"ד אם להמשיך את ההתארגנות למרות החושך, או לחדול אותה עד למחרת בבוקר. לבסוף, הוחלט לחדול מהעבודה בלילה וניתנה הוראה להמשיך למחרת בבוקר. צעקתי לסגני רוברט כהן  לקפל את כולם ולרדת למטה. לפי תנועת הפנסים היה ברור שהטכנאים ורוברט מתקפלים בכוונה לרדת מגג המבנה. סביב שרר כבר חושך מוחלט.  לפתע, משום מקום, חלף פגז מעל המבנה אך לא פגע בו." משירדה החשיכה, ביקש מג״ד הגנ״ד להפסיק עבודות כך שהצוות יתחיל בביצוע משימת ההאזנה עוד באותו הלילה, אך זו נמצאה בבדיקה בקשתו.במקביל לכל פעולת ההתמקמות של צוות היחידה, תוגבר גדוד בצנחנים בטנק שנועד להתמקם למארב לילה במטרה לחסל נסיונות של מחבלים לפגוע בחיילי גדוד הצנחנים או במפקדת הגדוד. צוות הטנק ומפקדו סג"מ חיים כהן מ"מ בגדוד שריון 79 נכנס לעמדת מארב ב-19:00. מפקד הטנק במארב היה מצויד באמצעי ראיית לילה אבל בלי מצפן או משקפת או כרטיס טווחים ולא הכיר היטב את האזור. בשעה 21:00 דיווח מפקד הטנק על גילוי חוליית מחבלים שלדבריו עומדים לפתוח באש על מפקדת הגדוד. מבירור שעשה עימו סמג"ד הצנחנים הבין לפי הכיוון שקיבל כי החוליה נמצאת מזרחית לטנק וצפון מזרחית למפג"ד, דהיינו על גבעה שממנה נעשו נסיונות קודמים לירות מטל"רים על הגדוד. לאור זאת אישר הסמג"ד לפתוח באש נגד המחבלים. הטנק ירה שני פגזים אשר הראשון עבר מעל למפג"ד והשני נפל בטווח קצר בין המוצב לבין הטנק בכיוון שלא תאם את מיקום גבעת המטל"רים. בבדיקה שערך הסמג"ד עם מפקד הטנק הוא בירר האם האש נורתה לכיוון הנכון. המט"ק שהיה בלחץ שנשמע היטב בקשר טען כי הוא רואה שהמחבלים מתארגנים לירות על המפג"ד. להלן עדות מפקד מפקד הפריסה סרן חגי בירן: "למרות שלא ידעתי מה מקור האש צעקתי/צרחתי עליהם שוב לרדת מיד מהגג. ואז פגע בגג הפגז השני..... השתרר חושך במבנה מפקדת גדוד 890. לאחר שניות רצנו, החובש ואני, לעבר הכניסה והארנו את דרכנו בפנסים. ממש לפני הכניסה שכב רוברט ז"ל. אחסוך את התיאור של מה שראיתי." בין לבין כאשר שמע סרן חגי בירן את רעש הפגז שחלף באזור המבנה חשב כי מתבצע פיגוע כנגד המפג"ד הוא יצא לרחבה והחל לצעוק לסגנו רוברט כהן לרדת מהגג ולאחר שהם השתהו הוא קרא להם בשנית והם ענו לו בהבהוב אורות של פנסי הראנאור שאיתם עבדו שהם מפנים את הגג, לא לפני שניסו לקפל את האנטנות כדי שלא ייפגעו בחילופי האש.... עוד זה קורה והסמג"ד שהשתכנע מהסבריו של המט"ק אישר לו לירות את הפגז השלישי. היה זה הפגז הקטלני שהרג במקום את סגן רוברט כהן, פצע אנושות את סמ"ר יעקב טראב ופצע קלות את סמ"ר אלי בלעיש. סמ"ר יעקב טראב פצוע קשה וטופל ע"י כוח רפואה של הצנחנים והוטס לביה"ח לטיפול אך נפטר כעבור יומיים (ב-17 מרץ 1985) בבית חולים, והטכנאי אלי בלאיש טופל במקום. הקשר נותק והשתרר חושך מוחלט וחגי דיווח בקשר גלוי של מפקדת פצ"ן למפקדת הגנ"ד, החיילים הועברו למתחם ממוגן והיו במצב קשה מאוד. להלן עדות מפקד הפריסה: "מצד ימין לכניסה למבנה שכב יעקב הכהן טראב, פגוע קשה מאוד אבל חי. אנשי הרפואה של גדוד הצנחנים החלו לטפל בו, טיפול מציל חיים, והוא פונה לביה"ח, שם נפטר מפצעיו. כמובן שאנשי הפריסה כולם היו בהלם מוחלט. היה קשה לכולם לישון. דממה מסביב. הקשר למפקדת הגנ"ד נותק עקב הפגיעה בבניין. אני רציתי לדווח לגנ"ד על האירוע. אף אמצעי קשר לא עבד. לבסוף העברתי הודעה לגנ"ד על האירוע ותוצאותיו בקשר הפיקודי של פצ"ן. כל מי שהאזין לקשר במרחבי פצ"ן באותה עת שמע את הדיווח. בבוקר שלמחרת הוצאתי את כל חיילי הפריסה לאזור ממוגן, ולאחר שקיבלתי אישור אפשרתי לכל אחד מהם לפרוק מחסנית על קיר המטווח, על מנת לשחרר לחץ ולהגביר בטחון". מפקד הפלוגה סרן חגי נשאר עם הפריסה עוד עשרה ימים והוחלף עי הסמ״פ, לביצוע משימת ההאזנה אליה נשלחו. לקחיו העיקריים הם – א. דבקות במשימה אפיינה את צוות היחידה. ב. תיאום חבירה ועדכון כל הכוחות המעורבים באזור חיוני על מנת למנוע אי הבנות ותקלות. ג. התדרוך והאמצעים לזיהוי מיקום ומטרות שבידי המט"ק לא היו תקינים, מה שלא מנע את הזיהוי המוטעה של המטרה. ד. יחד עם זאת הן המט"ק והן הסמג"ד חתרו למגע ולסיכול פיגוע, אך בנסיבות שנוצרו חיילי היחידה היו הקורבנות. בשל הנסיבות המצערות של האירוע הזה מתקופת שהיית צה"ל בלבנון,  מצאנו לנכון לספרו, בערב יום הזיכרון הזה, ולהעלות את זכרם של חיילי היחידה, סגן רוברט כהן ז"ל וסמ"ר יעקב הכהן טראב מסלתון ז"ל שנפלו במילוי תפקידם להגנת המדינה וחייליה. לפרטים עליהם ניתן למצוא בספר יזכור, ובסרטון יוטיוב שהעלתה משפחת הכהן טראב. קישורים – סגן רוברט כהן ז"ל סמ"ר יעקב הכהן טראב מסלתון ז"ל וסרט שעשתה משפחת הכהן טראב ביוטיוב   https://youtu.be/qwsC0SAoOCM הטור נכתב ע"י סא"ל (מיל) שלמה קטן, בסיועם של אל"מ (דימ) נעם שפירא רס"ן (מיל) חגי בירן, רס"ן (מיל) יוסי דגן ו-רס"ן (מיל) מוישלה גרינפלד. תודה ליפעת מארכיון צה"ל.

  • מתופת השואה והמוות במחנה הריכוז עד ליחידה 8200

    עם ר' אכ"א (בדימוס) אלוף אורנה ברביבאי (מתוך טוויטר צה"ל) סיפורו של רס"ן אריה סורקיס ז"ל לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה החל ב-8 באפריל אנו מקדישים את טור המורשת לזכרו של רס"ן אריה סורקיס ז"ל שנפטר ב-6 באוקטובר 2016. אריה היה מאושיות מערך המורשת ביחידה. אריה שרד כילד את השואה, ואנו נביא בהמשך את סיפור חייו המדהים בתקופת השואה, כפי שהוא כתב אותו והתפרסם באתר "צוות" (ארגון גמלאי צה"ל ב-2011). סורקיס התגייס ליחידה בשנת 1952 ושימש שנים רבות כטכנאי בכיר במרחב תיכון בו הקים את הבסיס במיס קרי (1958-1961) ולאחר מכן מילא תפקיד טכנאי בכיר במרחב זה. השתתף בניסויי קליטה ברחבי הארץ וכטכנאי בטיסות ההאזנה הראשונות. אחרי 1971 עבד גם במתקנים נוספים. בהמשך, שירת באג"מ היחידה ובמרכז הטכני כקצין טכני עם "ראש גדול". אריה היה, עד לפרישתו, הסמכות בכל נושא תחזוקת המקלטים, רשמי הקול וציוד הקצה האחר לסוגיו במרכז הטכני ביחידה. כולם העריכו את הניסיון והידע הרב שלו, את סבלנותו, מסירותו ואת מזגו הטוב. הוא גם זכה לחנך דורות של צוותים טכניים אחריו. אריה היה בקשר הדוק עם גורמים רבים ביחידה וגם עם מהנדסי הפיתוח במרכז, התעניין וסייע ככל שהיה ניתן, תמיד ברצון ובהתלהבות, ובלי להבליט את עצמו. לאחר 36 שנות שירות פרש אריה לגמלאות.במהלך שירותו זכה להערכה מקצועית מהמעלה הראשונה על מסירותו, יוזמותיו ודבקותו בביצוע המשימות שהוטלו עליו ושלקח על עצמו.לצד כל אלה, הוא הקדיש את חייו לשלושה נושאים: א. שימור זיכרון השואה על ידי הצגת סיפור חייו לאלפי תלמידים וחיילים בכל רחבי הארץ. ב. שימור מורשת היחידה על ידי הקלטות וצילומי אירועים שונים ביחידה, כולל הכנת ספר הציוד הטכנולוגי ששימש את היחידה מיום הקמתה. ג. חובב רדיו (6OU4 X) שעמד בקשר עם חובבי רדיו בכל העולם ובעולם הערבי הרבה לפני הסכמי השלום למיניהם. בשנת 2012 קיבל אריה את תעודת "יקיר העמותה" על תרומתו לשימור מורשת היחידה. השאיר אחריו אישה ובן - נעמי ודוד.אריה חסר לנו, יהי זכרו ברוך! להלן עדותו של אריה ז"ל מתקופת השואה: שמי אריה סורקיס, נולדתי בשנת 1935 בווקובינה, אזור שהיה פעם בשטחה של אוסטריה וכיום חלק מאוקראינה, ואני ילד השואה – אותם ילדים רכים בשנים שהצליחו לשרוד את התופת והגיהינום הנאצי. בשנת 1941, בהיותי כבן שש, קיבלו כל היהודים באזורנו, ללא הבדל מין או גיל, הנחיה לתפור על דש חולצתם מגן דוד צהוב, כשבמרכזו המילה "Jude" (יהודי), כמו אות-קין המדגיש את מוצאנו היהודי. כעבור כשבוע הגיעו חיילים נאצים כשלצדם שוטרים מקומיים והצעידו את כל הקהילה שלנו לעבר מחנה ריכוז. במהלך הצעדה, שבה נרצחו יהודים רבים, הצטרפו אלינו קהילות יהודיות מעיירות סמוכות, כאשר בפיהם של רוב הצועדים המפוחדים והמושפלים נישא רק משפט אחד: "שמע ישראל...". והנה אני, ילד כבן שש, מושך בידה של אמי ולוחש לעברה: "אימא למה? למה אני? מה עשיתי?" מסע זה, אליו יצאנו בעל כורחנו, היה עבורי ועבור רבים אחרים בין הדברים המזעזעים ביותר שניתן לזכור, מפני שכלל לא ידענו מה צופן לנו העתיד, שנראה באותם רגעים כשער הכניסה לגיהינום. כעבור כשלושה שבועות הגענו ליעדנו, ושם לראשונה בחיי ראיתי סלקציה: מחזה מביש ומשפיל ביותר, שבו במחי יד המצביעה לכיוון ימין או שמאל נקבע מי לחיים ומי למוות. ואז הוקם צבא נוסף, ה"קאפואים" – יהודים שתפקידם היה להשגיח על האסירים היהודים ולהלשין אודותיהם לנאצים. כמובן שכולנו נמלאנו פחד מהקאפואים, ובמהרה הוחלט שהם "מוסר" ("מלשין" ביידיש), והמבוגרים אף החליטו שעל אותם קאפואים חל "דין מוסר", כלומר יש לעשות ככל האפשר כדי שאנשים אלו לא יוכלו להלשין עלינו לצורר הנאצי. מיותר לציין כי היו מבין הקאפואים כאלה ששרדו את השואה ואף הגיעו לארץ וחיו בתוכנו, מנסים, לא אחת לשווא, להסתיר את עברם המזוויע. במחנה הריכוז עבדו כל המבוגרים, כולל החולים, בכל עבודת פרך שהוטלה עליהם, בעוד שאנו – הילדים – נלחמנו כדי לשרוד ולכן הסתתרנו מבוקר עד לילה בכל מיני מחילות, שיחים ומקומות מחבוא אחרים, פוחדים שמא החיילים יצלפו עלינו ברוביהם או יבצעו בנו מטווח באש חיה, כיאה לתחביבם. כולנו ידענו, מגדול עד קטן, כי לחיילי ה"אס-אס", שחורי המדים, היה מן שעשוע משונה: לצלוף באנשים חפים מפשע ולהרגם. מלבד אלו שרצחו הנאצים במסגרת שעשועיהם, היו רבים אחרים שנספו בשל רעב, מחלות ומגיפות. עם מות האומללים נהגו הקאפואים לבחור באופן אקראי עובדים, שתפקידם היה להטיל את הגוויות על עגלות בעלות שני גלגלים, שהובלו במהירות לתוך קבר המוני. חוסר הוודאות היה עצום: עכשיו אתה חי, אך ייתכן שבעוד דקה או שתיים תהיה גם גופתך מוטלת על עגלת המוות. כך יום אחר יום, דקה אחר דקה, חלפה לה כשנה. לילה אחד אמרתי לאמי כי לסבתי, הנפש האהובה עליי ביותר, קר. אימא אמרה לי לשכב לצדה ולחבקה כדי שיחם לה, אך בבוקר, כשפקחתי את עיניי הבחנתי כי סבתי מתה בידיי, והבנתי שברוב שעות הלילה חיבקתי למעשה את גופתה חסרת החיים. עם מותה של סבתי נותרתי כמעט בודד לחלוטין בעולם. אמי בישלה מדי יום בסירים ענקיים ריבות עבור חיילי הצבא הגרמני, בעוד ששגרת חיי הייתה להסתתר מדי יום מפחד רוביהם של הנאצים. באותם ימים מחרידים התחלתי גם לשוחח עם אלוהים. חשוב לי להדגיש כי גם כיום אני מאמין גדול בבורא עולם. אמנם אני לא דתי, אך בהחלט מאמין. רוב שיחותיי עמו היו בצורת ויכוח אישי, למשל: "אלוהים, למה? מה עשיתי לך? למה אתה מתעלל בי? למה מגיע לי, ילד בן שבע שעדיין לא גרם בחייו רע לאיש, שחייו יהיו תלויים על מסמר רעוע?" הוויכוח שלי עם הקב"ה מזכיר לא אחת את ויכוחו של איוב עם האלוהים; איוב שלא הצליח להבין מדוע האל העמידו במבחנים כה רבים ונוראיים. הוויכוח שלי עם האל החל בהיותי ילד קטן, ונמשך עד ימים אלה. אני עדיין מתקשה להבין את המחזה המחריד שבו נראות עגלות גדושות באינספור גוויות שעד לפני זמן קצר נשמו וחלמו חלומות לעתיד טוב יותר. לצערי, אין תשובות לשאלותיי הרבות. באחד מאותם ימים, בעודי ממהר למחבוא, נתקלתי בקצין גרמני שניצב בסמוך אליי. עמדתי לידו, אזרתי אומץ ושאלתי אותו בגרמנית, שפת האם שלי: "אדוני הקצין, יש לך ילדים?" לרגע פחדתי שהקצין ירים את רובהו ויירה בראשי, אך להפתעתי הוא השיב בחיוב לשאלתי."האם ילדיך בגילי?" המשכתי לשאול בקול רועד."לא!" אמר האיש."הם רעבים?" שאלתי."לא," הניד הקצין בראשו."אבל אני רעב. רעב מאוד", לחשתי ודמעות בעיניי."תבוא לכאן מחר באותה שעה, וכשתראה אותי תעמוד לידי", סינן האיש והפנה את גבו אליי. למחרת הגעתי למקום כמוסכם, והנה הקצין. התקרבתי לעברו באיטיות, מביט לצדדים בחשש, והנה הוא שולף מכיסו פרוסת לחם, שם אותה בידי ואומר: "ילד, תבוא לכאן גם מחר!" מחווה זאת מצד הקצין הגרמני נמשכה כשבוע ימים, אך לפתע פתאום הוא נעלם ויותר לא ראיתיו. ייתכן, חשבתי בלבי, שהוא נענש קשות על טוב לבו, או שאולי הוחלף והועבר מתפקידו לתפקיד אחר. *** השנה היא 1945, החודש הוא חודש מאי. יום אחד ראינו אש עולה במחנה ועשן סמיך מכסה את השמיים. במהרה פשטה השמועה כי הצבא הגרמני הובס והחל להימלט. התקשינו להאמין למשמע אוזנינו, הדבר נראה לנו כדמיוני והזוי לחלוטין, אך ההוכחה הטובה ביותר לשמועה הייתה כשלפתע היינו ללא שמירה עלינו. וכך, בעוד אנו עומדים המומים, שברי אדם, נכנסו חיילים רוסים למחנה והחלו לשחרר אותנו. עכשיו הובילו אותנו הרוסים לעיר, שם פגשנו את נציגי ארגון הג'וינט האמריקאי. כשאימא שאלה אותי, ילד כבן 11, אך מבוגר כאדם זקן, "מה עושים?", השבתי לה שאני רוצה ללכת למקום שבו לא יקרה לנו שוב זוועה כמו שעברה עלינו. "אם כך", אמרה אימא, "כדאי שניסע לפלשתינה" ארץ שלא היה לי שמץ של מושג אודותיה. מכאן נלקחנו לים, שם עגנו שתי אניות ענק – "פאן קרסנט" ו"פאן יורק" או בשמן העברי "העצמאות, ו"קיבוץ גלויות"– אותן גדשנו, אודים מוצלים מאש, בדרכנו לארץ החדשה: פלשתינה. כעבור שבועיים מתחילת הפלגתנו נראתה עיר מרחוק. "הגענו לפלשתינה! זו חיפה!" הודיעו לנו אנשי צוות האנייה בגאווה בלתי מוסתרת. אושרנו לא נמשך זמן רב. לא חלפו דקות מספר והנה קרבו לעברנו אניות מלחמה בריטיות וגירשו אותנו למחנות עקורים בקפריסין. קשה לתאר במילים את האכזבה והצער העמוקים שהחליפו כהרף עין את תחושת התקווה הקצרה שפעמה בנו. אנו שוב מוקפים בגדרות תיל גבוהות, אוסף פליטים ללא זהות ושם, מן חיות מוזרות שאף מדינה בעולם אינה רוצה לאספן לחיקה. שהיתי כשנתיים במחנה ליד פמגוסטה בקפריסין, במהלכן ארגנו לנו המבוגרים לימודים, אך ללא ספרים. הכול נלמד ושונן בעל פה. בשאר שעות היום שיחקנו הילדים במשחקים שהמצאנו, בעוד שאר האנשים הסתובבו חסרי מעש בין גדרות התיל. ה' באייר תש"ח, 15 במאי 1948, מדינת ישראל עליה חלמו דורות כה רבים, נוסדה. עם הקמת המדינה שחררו הבריטים ממחנות המעצר את הפליטים הכלואים בקפריסין והובאנו ארצה, מנסים לאסוף את רסיסי חיינו הישנים ולהתחיל מבראשית. *** עד שנת 1996 לא סיפרתי מאומה אודות ילדותי העגומה בשואה. אולם, יום אחד הגיעו אליי אנשים מטעם הבמאי סטיבן שפילברג, סיפרו לי שהם מתעדים את שואת היהודים במלחמת העולם השנייה וביקשו שאמסור עדות כילד שהיה שם. תחילה סירבתי. לא רציתי לבחוש שוב בפצעיי המדממים. כך, עד שאחת מנשות צוות התחקור הודיעה שיש באמתחתי שתי אפשרויות: לקחת את סיפורי לקבר או לספר את שחוויתי למען יידעו הדורות הבאים ולא ישכחו זאת לעולם. הסכמתי לספר את שראיתי במו עיניי ולו כדי שאתם – הדור הצעיר של מדינת ישראל – תדעו ותפנימו את הזוועה שחווה העם היהודי באותן שנים. שתדעו ושתזכרו שאתם התקווה של ששת המיליונים מבני עמנו שמסרו את נפשם אך ורק בשל היותם יהודים. שתעשו הכול ששואה כזאת לא תחזור לעולם. לנו לא הייתה ילדות. אנו ישר הפכנו למבוגרים ונשאנו על כתפנו השחוחות את הקמת המדינה החשובה הזאת; המדינה שקמה בזכות אותם שישה מיליון מבני עמנו שהושמדו. אני מבקש מכם לזכור את הטראומה הנוראית שלנו ולעולם לא לשכוח. לעולם אל תרכינו ראש בגלל יהדותכם, שאו אותה בגאווה, כי אתם בני בניהם של עם שניסו לכלותו, אך בכוחותיו המעטים הצליח לשרוד ולבנות מדינה לתפארת. קיים משפט שאני מאמין בו מאוד ואשמח אם תאמצו אותו גם אתם: "Do What you can, with what you have, where you are" - למשפט זה משמעות אדירה בעיניי. לא חשוב מה תעשו בחייכם – חשוב שתעשו זאת באופן הטוב ביותר שאתם יכולים. שתהיו מצוינים במעשיכם. דבר נוסף שברצוני להציע לכם הוא שבכל יום שישי, עת הבנות מדליקות נרות לכבוד שבת וסוגרות את עיניהן, שיזכרו לרגע קט את השואה. ואתם, הבנים, כשאתם עוברים בימי שישי ברחובות העיר ורואים אדם הפושט את ידו, עצרו לרגע סמוך אליו ושימו בכפו מטבע. בפעולה זו שלכם קיימת סמליות רבה: גם עזרה לאדם במצוקה, וגם סימן למעבר בין ימי החול ליום שבת קודש. במהלך כ-36 שנים שירתי בחיל המודיעין. עשיתי זאת באהבה גדולה וחשתי כבשליחות שבכוחה למנוע את המצב בו עם שלם הושפל והובל כצאן לטבח. במהלך השנים הצלחנו במדינת ישראל להגיע להישגים אדירים בכל התחומים, החל ברפואה וכלה בחקלאות. אתם דור ההמשך שלנו, המדינה זקוקה לכם למען עתידה-עתידנו-עתידכם. זאת המדינה שלנו, ואם לא נפעל למענה לא נוכל להתקיים פה. זאת הצוואה של דור השואה, של שרידי השואה שהולכים ונעלמים, ואני בכוחותיי הדלים מנסה להעביר לכם צוואה זו. כיום אני בן 73, הייתי במחנות הנאצים ארבע שנים, מגיל שש עד עשר; שנים שעברו עליי ועל אחרים כגיהינום עלי אדמות. גם היום, לאחר זמן כה רב, אני עדיין מתקשה להבין ולהפנים את הידיעה כי לחיינו לא היה כל ערך בעיני הנאצים. גם היום אני עדיין רואה במחשבותיי ביום ובלילה את עגלות המוות עליהן הוטלו אינספור גוויות רק בשל היותם יהודים. גם היום אינני מצליח להבין כיצד בני אנוש מסוגלים להגיע לאכזריות ללא גבול. אני פונה אליכם ומבקש לזכור זאת. לזכור, לעולם לא לשכוח ולדאוג בכל עת שזוועה כזאת לא תשוב אלינו לעולם. תמלול והקלדה: אושרית שועה עריכה: שלומי חסקי ערך את הטור:  אל"מ (דימ) נעם שפירא סייעו: סא"ל (מיל) גבי אילן, רס"ן (מיל) יוסי דגן

  • משימה עלומה בקיץ 1963

    מתוך סיפור מורשת של יהודה ליטני (לימים עיתונאי, בשרות הצבאי - יחידה 8200 - קצין ב"ר) הכל אירע בחודש נובמבר 1963. מפקד היחידה, סגן-אלוף ראובן בלום, לא סיפר לנו מה המשימה אליה אנו נשלחים. הוא רק אמר כי אנו נשלחים למפקדת חיל הים בסטלה מריס בחיפה וכי עלינו להתייצב בלשכתו של מפקד החיל, אלוף יוחאי בן-נון למחרת היום בשעת צהריים מאוחרת. את ציוד ההאזנה והציוד הטכני הנלווה יש להביא עימנו על גבי קומנדקר. את הציוד, אמר, יספקו לכם במחסן לאחר בדיקה כמובן. "קצין המנהלה", המשיך המפקד, "ייתן לכם כעת 150 לירות" – סכום עצום באותם ימים – "לארוחת צהריים מוקדמת מחר – אני ממליץ על מסעדה 'איסְכָּנדָר' בוואדי ניסנס, תאכלו טוב, הוסיף, אולי תהיה זו הארוחה האחרונה בחייכם". היינו בהלם. יוחאי בן-נון, מפקד חיל הים, שזכה בעיטור 'גיבור ישראל' במלחמת השחרור, דמות נערצה בפלמ"ח, בצה"ל ובעיקר בחיל הים שם פיקד לפני כן על 'שייטת 13'  אשר שמה יצא לתהילה בפי כל. אותו אנו אמורים לפגוש! ומדוע המפקד אמר לנו שאולי תהיה זו הארוחה האחרונה בחיינו? הבנו שאנו יוצאים למשימה עלומה וחשובה והלב החל לפעום בפראות. נסענו לחיפה בקומנדקר הצבאי, צעירים בני 19 או 20 מתרוננים ושמחים. לא פחדנו, לא חששנו. היה נדמה לנו אז כי נטל כל העם היהודי על כתפינו. מפקדינו אסרו עלינו באותם ימים להזדהות כחיילי חיל המודיעין ולכן ניתן לנו תג של 'חיל כללי' וגם האותות המקצועיים שלנו היו של פקידים (נוצה וקסת דיו) או של טכנאים. בשל הזיהוי שלנו כ'חיל כללי' נודענו בין החברים שהתגייסו עימנו לצה"ל כג'ובניקים מובהקים, אנשים שהתחמקו ממטלות קרביות. רק מעטים – בעיקר אותם שלמדו איתנו במגמה המזרחנית – ידעו כי אנו משרתים בחיל המודיעין ב'יחידה סודית ביותר'. על הקומנדקר הועמס כל הציוד הטכני (בין השאר, מצברים עצומים) – הנהג הוריד אותנו במסעדה המזרחית (מסעדת איסכַנדר הייתה המסעדה המזרחית הידועה ביותר בחיפה באותם ימים) והמשיך לעבר הנמל הצבאי של עיר הכרמל להורדת הציוד בספינת הטורפדו שכבר עגנה שם. המסעדה במורד ואדי ניסנס בצל עצי האקליפטוס המתה סועדים ערבים ויהודים ואנו לא חשנו כלל כי זו סעודתנו האחרונה אלא מין פרס לאותם שזכו להתלוות לאחד ממבצעיה של שייטת 13. אני זוכר עד היום את טעמו החמצמץ של החומוס, את הטחינה הירקרקה המצוינת וכדורי הפלאפל הגדולים, את הקבבים עם הצנוברים הנימוחים בפה, את הסלט הערבי הקצוץ דק-דק, את הפיתות הטריות והמהבילות, את הלימונדה שהוגשה בקנקן גדול שבתוכו פלחי לימון וקוביות קרח ופזורים בו עלי נענע ואת המלצר הקשיש, עם מגבת לבנה בידו, המתייחס באדיבות שאין למעלה ממנה לקבוצת החיילים השתקנית. אני זוכר עוד את מראה מורד הרחוב בואדי ניסנס, את העוברים ושבים ליד דוכני הפלאפל– זו הייתה לי הפעם הראשונה בחיי שם  - מיעוט של ערביי-ישראל שחי בנבדל מהרוב היהודי בעיר ויחד עם זה הם נראו לי נינוחים ואפילו חייכנים. אני אולי נראה להם סתם חייל, חשבתי, אבל עוד מעט, עוד שעה-שעתיים אני יוצא לפעולה נועזת עם אנשי השייטת! חייכתי לעצמי חיוך של שביעות רצון. ארוחה כזו לא אכלתי מזמן, בעצם, לא אכלתי ארוחה כזו אף פעם קודם לכן ועוד על חשבון צה"ל! איזה כֵּף! איזה בר מזל אני! הנהג כבר המתין לנו  בחוץ ומיד בתום הארוחה עלינו בכביש הפתלתל המוליך למפקדת חיל הים בסטלה מריס. זה נראה לנו צבא אחר, לבוש מדים בצבע כחול אפרפר נקיים ומצוחצחים בבניין שנבנה עוד בתקופת המנדט ושימש בעבר כמפקדת הצי הבריטי בלבנט. בכניסה ללשכתו של מפקד חיל הים המתנו דקות ארוכות ואז, לאחר שהמזכירה אמרה לנו להיכנס, פתאום הבנו את גודל השעה, פתאום התחלנו קצת לחשוש. ראינו מולנו גבר מאד נאה, פניו השזופות משמש חטובות כמו בסלע, במדי אלוף אפורים-כחולים והוא הורה לנו להסיר את הדרגות משרוולינו – מזכירתו נכנסה לחדר ועם סכין גילוח החלה לפרום את הדרגות משרוולי החולצות הצבאיות. יוחאי בן-נון הוריד מכתפיו את דרגות האלוף והסיר מחזהו את כל אותות ההצטיינות ואותות המערכות בהן השתתף. היה קצת מוזר – אנחנו, חיילים ללא תואר והדר מחיל המודיעין ליד גיבור ישראל הידוע והמוכר פורמים בלשכתו את הדרגות הנמוכות שלנו והוא מסיר את דרגותיו וכולנו נותרים עם אות הזיהוי האחד והיחיד המותר לנו – דסקית זיהוי עליה חרוט שמנו ומספרנו האישי  – עוד התבקשנו להחזיק בפנקס השבוי שלנו בצבע חום. הלוחם הנועז, איש הפלמ"ח והפלי"ם עוד משנות ה- 40, מפקד ומקים שייטת 13, מפקד חיל הים המהולל ואנחנו, חיילי יחידת ההאזנה המוסווים כפקידים וטכנאים. ומה שהיה מוזר ביותר כי המפקד הנערץ הזה שפוצץ והכניע אוניות אויב, שהשתתף בעשרות פעולות חשאיות נועזות, שזכה בעיטור הגבוה ביותר אשר מעניקה המדינה לחייליה ואשר רק בודדים זכו לקבלו, התייחס אלינו כאילו היינו שווים לו, בחיוך מבויש על פניו 'הציע' לנו להצטרף אליו לנסיעה לנמל. סמל ראשון אשכנזי, האחראי הטכני של הצוות שלנו, כבר השתתף במבצעים כאלה בעבר, לי היה זה מבצע ראשון ואשכנזי אמר לי כי הוא נפעם מיחסו הלבבי של מפקד חיל הים – 'דבר כזה עוד לא קרה לי', אמר. כאשר הגענו לעיר התחתית במכוניתו המרווחת של האלוף, הוא הפליט לפתע לעברנו: 'אמרו לכם מה אתם אמורים לעשות איתנו?' 'לא' השבנו, 'אמרו לנו שאתה תעדכן אותנו עם תחילת המבצע'. 'חשוב מאד שתדעו' אמר האלוף, כאשר נעלה לסט"ר (ספינת טורפדו) ותתמקמו לכם שם, אני אעדכן אתכם – אבל כל מי שתפגשו בינתיים ובמקרה שישאלו אתכם: אף מילה על תפקידכם בַּכּוח! ברור? עולים לספינה, מלחי הסט"ר מסודרים על הסיפון במסדר צבאי, אנו מתקבלים בשריקת-הצדעה, האלוף משיב בהצדעה. המלחים מתרגשים למראה מפקד החיל, מבטיהם מתוחים וניכר בהם כי הם מבקשים לחזור לתפקידיהם הרגילים בספינה. מפקד הספינה בדרגת סגן-אלוף מקבל אותנו לשיחת היכרות במשרדו הקטנטן. הוא סיפר לנו על סידורי המטבח, השינה במהלך המשימה והוסיף כי תא השירותים הקטן שבספינה אינו מיועד לנו – אנו נצטרך, כך אמר המפקד, לעשות את צרכינו בדופן הספינה – זה פשוט מאד, אתם תראו את אנשי השייטת ותעשו כמותם! עלינו לסיפון, אלוף בן-נון עמד נשען על המעקה והרהר. משאית נעצרה וממנה ירדו חיילי שייטת 13 ביניהם שלושה לוחמים מבית ספרי בירושלים – 'הגמנסיה העברית' בשכונת רחביה: יוסי, יואב ודני. הם היו לאחר סיום הקורס הארוך שלהם שארך למעלה משנתיים, כולם בדרגת סמל-ראשון. השלושה נדהמו לראות אותי, ה'ג'ובניק', על הסיפון ואחד מהם, יואב, לא התאפק ושאל אותי: יודקה, מה אתה עושה כאן?  יוחאי בן-נון התנער מהרהוריו ואמר ליואב ללא הרמת קול אך בסבר פנים רציני: אני מבקש לא לשוחח ולא לשאול את חיילי צה"ל שבספינה אשר אינם משתייכים לחיל הים על מעשיהם כאן  – אני מאד מבקש להקפיד על כך! פתאום נתקלתי במבטי הערכה של השלושה – הם שהתאמנו חודשים ארוכים בשחייה וצלילה קפיצה ממצוקים בחוף, ממפרצים עלומים, שחיה לאורך עשרות קילומטרים, הם שטורטרו והתאמנו במצוקי המדבר, בניווטים, בטיסות והפלגות בגליל, בנגב, בים סוף ובים המלח ואגם הכנרת לא ידעו מה מעשַי על הספינה ומפקדם הנערץ הוא המונע מהם לשוחח אתי על כך. האלוף ביקש מאיתנו לרדת לבטן הספינה שם כבר הספיקו הטכנאים שלנו להרכיב את מכשירי ההאזנה ולהתחבר עימם לאנטנות של הספינה. הוא הסביר לנו כי מטרת המבצע היא לחדור למים הטריטוריאליים של מצרים עד אגם (סבחת) ברדוויל שבצפון סיני, דרך חופיה של רצועת-עזה, לעגון ליד חופי הימה ולהביא משם דגימות חול כדי לבדוק עבירוּת של טנקים בחופי האגם. אתם תעקבו אחרי תחנות החוף של המצרים ואחר תחנות יחידות החי"ר המצריות השונות באזור – כולל יחידת הגמלים, ה'הג'אנה', שמפקדתה הייתה ממוקמת באל-עריש. במפקדה שלכם קיבלתם מעטפה סגורה וחתומה, אמר בן-נון, כעת אתם יכולים לפתוח אותה. המכתב במעטפה צבאית ובחותמת שעווה היה בכיסי – פתחתי אותו ומצאתי רשימת יחידות של הצבא המצרי באזור יחד עם התדרים שלהן. אני מבקש לוודא, הוסיף האלוף, שכל המכשירים שלכם פועלים כסדרם. נשמעה שריקה מלמעלה, ספינת הטורפדו החלה בהפלגתה ליעד המסוכן נושאת עימה כמה עשרות חיילים – צוות הספינה, חיילי שייטת 13, ואנחנו חיילי המודיעין. עליתי לסיפון וראיתי את אורות חיפה מתרחקים במהירות. כשיצאנו מהנמל המוגן התחילה הספינה להתנדנד בקצב הגלים ואני חשתי כי ראשי סחרחר עלַי. * ביחידת ההאזנה שמספרה בימי השרות שלי היה 515, המציא אחד מליצני היחידה את האִמרה כי המספר נקבע משום שמשרתים בה חמש מאות עיראקים ו – 15 אשכנזים. היינו אומנם בוגרי מגמה מזרחנית ואף השלמנו את לימודי הערבית בקורס מיוחד במחנה אלנבי בירושלים למשך שישה חודשים, אך חשנו ברגשי נחיתות מול הסגל ה'עיראקי' של המחלקה אליה הוצבנו – היו שם עשרות רבי סמלים, רס"רים וקצינים מדרגות שונות ממוצא עיראקי – רובם ככולם עלו לארץ בתחילת שנות ה- 50 של המאה ה- 20. הם פנו אלינו בכינוי 'בן-דודי', כינוי בו לא היו פונים איש אל רעהו. בינם לבין עצמם הם דיברו לא בעברית אלא בערבית-יהודית שהייתה נהוגה בבגדאד, בבצרה ובמוסול בין ריכוזי היהודים בעיראק עד לעלייתם ארצה. מיד עם בואנו לשם הם דאגו להראות לנו מי הבוס – יהודה, קח מטאטא – טאטא! יהודה, לך לשק"ם תביא וופלות! נראה היה לנו מהתחלה כי הם מתנשאים מעלינו – אנו בוגרי הקורס במחנה אלנבי האשכנזים האליטיסטים – אינם מפרגנים לנו, בקושי מסייעים לנו בעבודה כי נדמה להם שאנחנו, 'הזרים' נדחקים למקצוע לא לנו ולשפה לא לנו בעוד שהם, בעלי הבית הוותיקים, בקיאים ומיומנים בשפה ובמקצוע ואנו הירוקים, הטירונים, כאילו גוזלים מהם את הפרנסה לא בצדק אלא ביומרנות ובחובבנות. גם אם היו בקרבנו חיילים שהצטיינו במלאכתם והיו בקיאים עד דק במכמני השפה הערבית, לעיראקים הוותיקים נראינו מן הסתם כבטלנים ואוכלי לחם חינם. בקיצור – למשך חודשים ארוכים נדמינו בעיני עצמנו כחיילים סוג ג' ו- ד' לעומת האצולה העיראקית הוותיקה. יחידה 515 הייתה אחד המקומות הבודדים במדינת ישראל של תחילת שנות ה- 60 בה האשכנזים חשו בקיפוח אמיתי מול יוצאי עדות המזרח. כבר בהסעות הבוקר של האוטובוסים ליחידה ברמת השרון מתל-אביב  חשת בבידול שבין שכבת הוותיקים יוצאי עיראק ו'האחרים', רובם אשכנזים, שנשאו בעול הקיפוח בשתיקה בעיקר בשל החשש להצקות והטרדות בלתי פוסקות מצד הוותיקים בעילות שונות. העיראקים ישבו בנפרד בקדמת האוטובוס והותירו את המושבים האחוריים ל'פרולטריון האשכנזי'. כך היה גם בהסעות האוטובוסים בשעות אחרי הצהריים מרמת השרון לתל-אביב. * כאשר היינו כבר בלב ים, עמדתי מתנדנד על הסיפון מקווה שלא להקיא ליד חברַי משייטת 13 כדי שלא יתביישו בי, ניגש אלי אשכנזי, האיש הטכני וביקש כי אגש איתו לירכתיים שם איש לא יוכל להאזין לשיחתנו. לא העליתי על דעתי כי ארעה תקלה כלשהי וכל מחשבותיי התרכזו בפליאה על התנהגותם של לוחמי השייטת שטלטולי הספינה לא השפיעו עליהם כהוא זה: הם הלכו ביציבות מופלאה על גבי הסיפון ואילו אני, מחפש כל העת נקודות משען כדי להיאחז בהם במטרה לא ליפול ולא להחליק. נראה היה לי כי כל העולם מתנדנד. תשמע, אמר לי אשכנזי, יש איזה עניין רציני שאנחנו צריכים לשוחח עליו – המצברים שהבאנו איתנו מהיחידה – ריקים. כנראה שכך מסרו לנו אותם עוד ביחידה, מישהו עשה טעות קשה אבל אנחנו כבר בלב ים! אנו יושבים ליד האלוף בן-נון ועושים עצמנו עובדים, כאילו המצברים מלאים. חשתי כאילו מישהו תקע לפי מטאטא. 'השתגעת?' אמרתי לאשכנזי, 'אתה לוקח על עצמך ועל עצמנו סיכון נוראי – החיים של כולנו כאן בסכנה! אני מציע לספר על כך לאלוף ולתת לו להחליט'. אבל אשכנזי בשלו: 'יתחילו בירורים בין חיל הים והמודיעין ומישהו ביחידה יחטוף זרג!' אני: 'שיחטוף! מגיע לו!' אשכנזי: 'מי שיחטוף יותר מכולם זה המפקד, בלום.' אני: 'מה איכפת לך? האם אתה מעדיף שכולנו כאן ניפול בשבי או חס וחלילה ניהרג והכל למען שמה הטוב של 515?' אשכנזי: 'עזוב, אנחנו נעביר את זה בקלות, אסור לבייש את היחידה שלנו!' אני: 'לדעתי אתה מטורף – צריך להחזיר את הספינה, להעלות מצברים מלאים ולהמשיך...' אשכנזי: 'אתה במיעוט. אנחנו שניים לעומתך ואתה צריך להיכנע לרוב.' אני: 'אם נחזור בשלום, דע לך שאני מדווח על הכול! מדוע איננו יכולים להשתמש במצברי הספינה?' אשכנזי: 'אם אנחנו נשתמש בהם ימנע הקשר של הספינה עם הבית ואי אפשר לעשות זאת!' * כשהגענו אל מול רצועת עזה דוממה הספינה את מנועיה ושטנו בסיוע הרוח. אפשר היה לראות את העיר ואת מחנות הפליטים מסביבה. ראינו אפילו במרחק לא רב מאיתנו ספינות של דייגים עזתים שסברו כנראה כי אנו אוניית מלחמה מצרית (כל האותות המעידים על היות הספינה משתייכת לחיל הים הישראלי הוסרו עוד בנמל חיפה לפני צאתנו להפלגה). בהפלגה מול הרצועה ירדנו כולנו אל בטן הספינה כדי שלא יוכלו לזהותנו.  היה כל כך שקט עד כי אפשר היה לשמוע ממרחק לא רב מנגינה ערבית מסולסלת מרדיו טרנזיסטור גדול שהיה מוצב על סיפון סירת דייג קרובה. כל העת עבדנו במשמרות ליד המכשירים מאזינים 'כאילו' לתחנות האויב המצרי. בכל פעם שיוחאי בן-נון נשא אלי עיניו בשאלה אם הכול בסדר, אם הכול שקט, השבתי לו במבט מרגיע וידעתי כי באותו רגע קיבתי מתהפכת. לשקר לאיש היקר הזה והכול בשל ניסיון לשמור על יוקרתה  ושמה הטוב של יחידת מודיעין שאחד ממחסנאיה כשל בתפקידו – אבל למזלנו, אם אפשר לכנות את ביש המזל שלנו כמזל, לא נתגלינו עד אז. אני הייתי מצוי בחשש מתמיד אבל אשכנזי והטכנאי צחקקו ביניהם על 'הסבון' המתרגש ממעשה התרמית אבל כשהבטתי בפניהם הבנתי שגם הם חוששים כהוגן לגורלנו היה ותארע תקלה כלשהי. במשך ההפלגה ניסו חברי משייטת 13 לשוחח אתי – לא אמרתי להם דבר אודות משימתנו אבל נדמה לי שהם ניחשו – הם דיברו אלי בהערכה רבה, לו ידעו את האמת לאמיתה – אולי היו מכים אותי. לקראת ערב הספינה הטילה עוגן מול ימת ברדוויל – לוחמי שייטת 13 שזו הייתה להם משימתם המבצעית הראשונה, הכינו את סירות הגומי שהביאו עימם על הסיפון, ניפחו אותן והציבו בהן את ציודם – לפני כן, מרחו את פניהם בבוץ בשקט נכנסו למים והסירות החליקו לעבר החוף כאשר הלוחמים משתמשים  במשוטים להניע את הסירות קדימה . ימת ברדוויל נראתה שקטה ושלווה, אורות של ישוב או מחנה צבאי נצנצו מרחוק. ברחשים ומיני יתושים ענקיים התעופפו לידנו ועקצו בנו ללא הרף. נראה היה כי בשל החום הכבד עולים מין עמודים של אדים מעל למים הרדודים אשר קני סוף בודדים צמחו בשוליהם. זו מצרים? בפעם הראשונה אני צופה אל ארץ האויב שמנהיגה, גמאל עבד אל-נאסר, מאיים להכריענו חדשות לבקרים בהתלהמות מפחידה. זו מצרים? הרי מכאן היא נראית סמל לשלווה ולפיוס. הנה, אני רואה מהסיפון את חברַי מהשייטת כבר יורדים מהסירות וניגשים לחוף לביצוע משימתם – הם אינם נשמעים כמעט, למדו לבצע את כל פעולותיהם בשקט מופתי. אז כך מרגישים בארץ אויב? לא נורא! לא נורא כלל! הנה, כל האנשים לידי מתנהגים בהשקט ובבטחה. אין מה לפחד! עם בני-אדם כאלה הייתי מוכן להגיע עד קצווי ארץ. הם, ובמיוחד האלוף בן-נון משרים בך ביטחון אין קץ. לא מתגעגע לכלום, לא רוצה לחזור הביתה, מעניין לי כאן, מרתק ממש! הם מתייחסים  אלינו כל כך נחמד – אילו היו יודעים על הביזיון הנורא! עוד אני רואה את האורות המנצנצים מהחוף וקול שני עונה לי מתוכי: אולי ביזיון אבל ממש לא באשמתך! אין לך יד ורגל בכך – זו אשמת האפסנאי ותפסיק עם הנזיפות האלה בעצמך! האלוף ניגש אלינו וביקש להגביר את הערנות, להיות צמודים למכשירים. אם תעלו לסיפון, הוסיף האלוף, תדאגו למרוח את הפנים בבוץ כדי שלא תבלטו – בעיקר אתה עם המשקפיים, אמר ופנה אלי – תמרח אותן בבוץ שלא ינצנצו! מרחתי במהירות את פני מקערת בוץ שהייתה מונחת על הסיפון, כיסיתי גם את זגוגיות המשקפיים בבוץ – בקושי ראיתי את המתרחש מטר לפני אפי. פתאום אשכנזי לוחש לי: לא תאמין, אולי אלוהים אוהב אותנו, המכשירים התחילו לפעול לפני רבע שעה! הצלחנו איכשהו להתחבר למצברים של הספינה – אחד הקצינים של הספינה שאל אם הוא יכול לעזור לנו במשהו – ביקשנו להתחבר למצברים שלהם והוא אמר שאין בעיות. שיהיה בריא! הוא הציל אותנו! בוא רד למטה, אנחנו עובדים 'על באמת'. ישבתי ליד אשכנזי, מתפלל כי תחנות החוף המצריות לא ידווחו על ספינת אויב העוגנת מולן. וכך היה, במשך שעתיים או שלוש של ביצוע משימת השייטת לא צייצה אף תחנה בחוף. כל הדיווחים היו שגרתיים ואפילו קצרים מן הרגיל. נשמנו לרווחה. לוחמי השייטת חזרו ממשימותיהם, הורידו את חליפות אנשי הצפרדע, אִפסנו את סירות הגומי ופרקו את שאר הציוד שהביאו עימם לחוף והספינה החלה להפליג צפונה, בשיוט שקט כשקול מנועיה נבלע במימיו השקטים של הים התיכון. ניכר היה כי רוחו של יוחאי בן-נון טובה עליו. הוא חייך, טפח על שכמו של מפקד הספינה ונדמה לי כי אף יצא לסיפון לעשן סיגריה. הוא פנה אלי ואל אשכנזי ואמר: תודה רבה חבר'ה, הייתם בסדר! אילו ידע את האמת על המצברים, חשבתי, היה מצווה להשליך אותנו למים. גם לוחמי השייטת נראו נינוחים ואפילו זחוחים לאחר ביצוע משימתם הקרבית הראשונה. נדמה היה לי כי הוסרה במשהו התדמית הג'ובניקית שלי: יצאתי איתם למשימתם הראשונה וצלחנו אותה, כל אחד בתפקיד שנועד לו. * קומנדקר של היחידה המתין לנו במזח. העמסנו עליו את הציוד. מפקד חיל הים חלף לידנו במכוניתו וסימן לנו בידו בידידות. כל הדרך לרמת-השרון התווכחנו: למה לנו להסתבך?  למה לדווח על המצברים? אני התעקשתי, מלא רגשות חרטה על כך שלא דיווחתי על כך עוד בלב ים. תעזוב, ליטני, אמרו לי השניים, בסוף הכול פעל בסדר! אבל מה יהיה אם במשימות המבצעיות הבאות יחזור העניין על עצמו? החלטתי לא לשעות לשניהם ומיד לאחר שהגענו ליחידה, התייצבנו לשיחה אצל המפקד. במחזור בוגרי הקורס לערבית הבוגר מאיתנו בשנה אחת, אלו שנחשבו 'הוותיקים',  ארע בשעתו סיפור שעבר מפה לאוזן על בחור שמנמן וחייכן בשם חגי שגם כן יצא למשימה עם חיל הים, בצוללת, והתעקש, דווקא בעת שהצוללת נמצאה על קרקעית הים מול אלכסנדריה, לעשן סיגריה בניגוד לכל ההוראות ונהלי הבטיחות. כולם התחננו אליו שלא לעשן, המפקד הציע לו עוגת קצפת אבל הוא בשלו: אני מוכרח לעשן! והוא עישן ומיד כשהגיעו לחוף מבטחים הועמד למשפט ונענש באופן חמור. נזכרתי בסיפורו של חגי בעת שעמדנו – מבולבלים – בלשכת המפקד. עכשיו, חשבתי, הסיפור שלנו יהפוך למשל ולשנינה ויצטרף לסיפורי הביזיונות של חיילי היחידה. היינו נרגשים ונסערים. המפקד ראה זאת על פנינו. סיפרנו לו על התקלה בעניין המצברים והוא אמר כי האחראי על כך ייענש בחומרה. אבל אתם...אמר המפקד, אתם לא הייתם בסדר. הייתם צריכים לדווח על כך מיד למפקד חיל הים או לפחות למפקד הספינה. ולכן, עם כל הצער שבדבר, אתם מרותקים למחנה למשך חודש ימים. אתם משוחררים! במשך חודש ימים היה לי  די זמן להרהר בעת שדשדשתי בשבילי החול הרך של המחנה בין עצי האקליפטוס והצריפים, בחום הנעים של תחילת החורף, באותה הפלגה על הים, באותו מחדל שאולי הייתי יכול למנוע אותו. היה נדמה לי כי כל היחידה יודעת על הביזיון בלב ים, בעיקר השתדלתי להימנע מלהישיר מבט אל תרצה הבלונדינית שלא דיברה אלי מטוב ועד רע ועשתה עצמה כאילו לא יצאנו להפלגה כלל. שאול שמאי האגדי תפס אותי בידי כמה ימים לאחר חזרתנו מההפלגה, שאף אל תוכו את עשן סיגריית 'אל-על' שעישן ללא הפסקה כמעט ואמר לי: דברים כאלה קורים לכולם! טעות אנוש! אין לך מה להצטער ואל תאכל את עצמך! שנים רבות לאחר אותה הפלגה נודע לי מפי חברַי בשייטת כי המבצע שאליו יצאנו ("דגון 28") לא  נחשב במניינם כמבצע נועז שהצריך מיומנויות מיוחדות אלא מבצע שגרתי שאליו אפשר היה לשלוח את הלוחמים הטריים שאך זה עתה סיימו את הקורס הממושך ואילו לי הוא היה נדמה כמבצע  מאד בלתי שגרתי. אבל בכל השבועות שלאחר היציאה להפלגה חשתי בדכדוך גובר והולך – מדוע שלחו אותנו כך ללב ים מבלי שבדקו את הציוד? מדוע נענשנו על לא עוול בכפנו? מדוע לא סיפרתי על ענין המצברים מיד למפקד חיל הים? הרי סיכנתי ללא צורך קבוצה של לוחמים מובחרים בצה"ל ובראשם את גיבור ישראל, יוחאי בן-נון.  סדקים ראשונים נִבעו בי באשר לאמונתי בעצמי, בכוחי וביושרי ואולי אף יותר מכך, בצה"ל, שעד לאותו יום האמנתי כי אין צבא כמותו בעולם. *

  • מלחמת יום הכיפורים – איתור תק"שי ל"א מצריים והשמדתם

    טור זה הינו הרחבה של הטור הקודם בנושא ומביא את סיפורו של אל"ם (מ) ד"ר מנשה בנימין שהיה אחד משני ראשי צוות הפיתוח של המערכת הזאת. עדויות נוספות לפעילות המבצעית הזו קיבלנו משמואל מילר,  אורי היימן (חיימי) ושמוליק רוטמן. להלן סיפורו האישי של מנשה: הגעתי ליחידה 8200 (שנקראה אז יחידה 848) באוקטובר 1971 כעתודאי מהנדס אלקטרוניקה צעיר. בזמן שפרצה מלחמת יום כיפור, הייתי ראש צוות פיתוח אלינט. מיד בתחילת מלחמת יוה"כ באוק' 1973, הצליחו המצרים להפיל מספר רב של מטוסינו באמצעות טילים. למצרים היו, בנוסף למטוסים, גם תקש"י ל"א שקיבלו מהרוסים, ששיבשו בצורה מאד יעילה את התקשורת בין טייסינו. זה היה קריטי לחיל האוויר שלנו לאתר את מיקום התק"שים הנ"ל ולהשמידם. מספר ימים לאחר תחילת המלחמה פנה חיל האוויר לסא"ל אריה בנטוב, שהיה סגן מפקד 8200, וגם לרפא"ל, בבקשת סיוע לאיתור התק"שים הנ"ל. מוטי דור-און, ראש הענף הטכני אז, הטיל את המשימה על שמוליק מילר ועלי. תוכניתנו היתה לבנות שתי מערכות איכון, האחת תוצב בבלוזה והשניה בבבל (ארום ח'שיבה), ולבצע חיתוך. לצורך איכון השתמשנו במערך של שתי אנטנות יאגי ארוכות בשיטת מיתוג אלומות. שמוליק מילר תיכנן את מערך האנטנות ואני תכננתי את כל אלקטרוניקת המיתוג ואמצעי התצוגה למפעיל לצורך גילוי והפרדה מהירה של סיגנל החסימה משאר הסיגנלים בספקטרום וקביעת הכיוון שלו. הטכנאים שלי בנו את המערכת תוך כדי התכנון. העבודה התבצעה מסביב לשעון. למזלי, כמהנדס אלקטרוניקה צעיר שהתעסק בתכנון מעגלים אלקטרוניים וב- RF ולא סמך על מחסן היחידה לצורך רכיבים אלקטרוניים, צברתי למעבדה שלי כמות נכבדה של רכיבים מכל הסוגים, כך שלא נצרכנו לרכישת אף חלק לצורך בניית המערכת. חלק מהעבודה היה איפוס האנטנות. לצורך זה הקמנו מטווח אנטנות בשדות התותים של רמת השרון. תכנון ובניית כל המערכת ובדיקתה ארכו ארבעה ימים ולילות. חיל האוויר, שהיה לחוץ מאד לפתור את בעיית החסימות, העמיד לרשותנו מטוס דקוטה בשדה דב בתל אביב. התוכנית היתה לטוס לבלוזה, להוריד את שמוליק מילר עם מערכת אחת ושני טכנאים, הקצין הטכני אורי היימן (חיימי) ויוסי רוזנבאום, ומשם לטוס לבבל, ולהוריד אותי עם המערכת וטכנאי (אריה בדולח). שני הצוותים יתקינו את המערכות בשני האתרים, וכשתתרחש תקיפה של מטוסינו ויופעלו החסימות, לאכן את מקום ביצוע החסימות ולהעביר את המידע לחיל האוויר לצורך השמדת תק"שי החסימות. המראנו משדה דב לכיוון בלוזה אחר הצהריים. מחשש לפגיעת טילים, מטוס הדקוטה טס לאורך כל מישור החוף וצפון האי סיני בגובה קצת יותר מעמודי החשמל. כשהגענו לשדה התעופה בבלוזה, ביצע המטוס נחיתה, אך תוך שהוא נוחת על המסלול במהירות גבוהה, משך הטייס למעלה בפתאומיות והמריא מחדש. מתברר שטייס הדקוטה שלנו ראה מיראז' חונה על מסלול הנחיתה, וכדי לא להתנגש בו הוא המריא מייד. מעוצמת ההדף של ההמראה הפתאומית ניתק אחד מארגזי הציוד היעודי שבו הובלנו את המערכות, החליק לאורך המטוס, ופגע בטכנאי אריה בדולח, שהיה אמור להתקין איתי את המערכת בבבל, וריסק לו את היד. לאחר תיאום עם צוות הקרקע פונה המיראז' מהמסלול והדקוטה נחת. כיוון שהכרתי את האלקטרוניקה של המערכת היטב החלטנו ששמוליק מילר ירד בבלוזה עם שני הטכנאים כמתוכנן, אני אטוס לרפידים עם הטכנאי הפצוע, אוריד אותו לפינוי בשדה התעופה, ואמשיך לבבל לבדי עם המערכת בהליקופטר שהוקצה מראש לצורך זה. חיל האויר היה כה לחוץ שנסיים עם התקנת המערכות מהר, שכשנחתנו בשדה התעופה ברפידים כבר חיכה לי מסוק עם פרופלור מותנע. העמסתי את הציוד על ההליקופטר בעזרת צוות הקרקע וטסנו לבבל. הגעתי לבבל בסביבות שמונה בערב. פרקתי את הציוד לתוך קומנדקר שחיכה לי וירדתי לבונקר לחפש מתנדבים שיסייעו לי להרים מסובב אנטנה כבד (כ-100 ק"ג) ואת מערך האנטנות על עמוד פנוי בגובה 14 מטר בשדה האנטנות, לסלול את קווי הפיקוד וה-RF  עד לעמדת המפעיל בבונקר, וכן להתקין את עמדת המפעיל שאותו הייתי אמור להדריך במהלך הלילה. מצאתי בבונקר את גיגי (רש"צ 465) וחבורתו שהיו מוכנים לסייע. יצאנו בסביבות 10 בלילה לשדה האנטנות עם כל הציוד. עד היום אינני מצליח להאמין איך העלינו את המסובב הכבד לגובה 14 מטר בעזרת חבלים ובלי ציוד מתאים ולקבע אותו בראש העמוד. העלאת והתקנת האנטנות היתה כבר מלאכה קלה יותר. נשארתי קשור לראש העמוד כשעתיים נוספות להשלים ולבדוק את כל החיבורים עד שווידאתי שהכל מותקן כשורה. התחלנו במלאכת סלילת הכבלים לבונקר והתקנת עמדת המפעיל והפעלתה. הדרכתי את המפעיל ובמיוחד הדגשתי את אמצעי הזהירות שעליו לנקוט כדי לא לגרום למערכת נזק (כפי שיוסבר למטה). בסביבות 4:30 בבוקר המערכת כבר פעלה. באותם הימים, מסובבי האנטנה ביחידה היו מסובבים ישנים מתוצרת Scientific Atlanta עם פיקוד ידני. כדי לסובב את האנטנה לכיוון מסוים (ימינה למשל), המפעיל היה לוחץ על מפסק לכיוון ימין עד שהיה מגיע לזוית ההסתכלות הרצויה ואז היה משחרר את המפסק ועוצר את הסיבוב. כנ"ל לכוון השני. בזמן חיפוש סיגנל במרחב, המפעיל היה עוצר את הסיבוב כשהיה מגלה סיגנל מעניין. למסובב האנטנה שהיה ברשותנו לא היה Rotary Joint שהיה מאפשר לאנטנה להסתובב בחופשיות מבלי לקרוע את הכבל המחבר אותה למקלט. לפיכך הזהרתי את המפעיל לא לסובב את האנטנה יותר מ- 30 מעלות לכל כיוון כדי שלא לקרוע את הכבל המחבר אותה למקלט. תקיפת חיל האוויר שלנו היתה אמורה להתחיל בסביבות 7 בבוקר, שבמהלכה היינו אמורים לאתר את מוקד החסימות. הייתי עייף מאד לאחר כ-5 ימים כמעט ללא שינה. נשכבתי על הרצפה ליד עמדת המפעיל, ובקשתי ממנו להעיר אותי ב-6 בבוקר. להפתעתי, המפעיל של המערכת לא היה זהיר. בזמן שנרדמתי, הוא תרגל את השימוש במערכת וסובב את האנטנה מעבר לזוית המותרת, מה שגרם למספר כבלים בראש העמוד להיקרע ולעוד מספר נזקים. הוא העיר אותי בבהלה בסביבות 5 בבוקר ואמר שאין לו סיגנל. יצאתי מיד מהבונקר יחד עם אחד מטכנאי הבסיס עם מלחם ובדיל ומספר כבלים וחלפים אחרים כדי לתקן את התקלה. קשרתי את עצמי לראש העמוד ועסקתי בהלחמות ותיקונים, כשהטכנאי עומד בתחתית העמוד.  תוך כדי העבודה, בערך ב-6 בבוקר, נשמעה צפירת אזעקה על תקיפת מטוסים את הבסיס. מספר מטוסי סוחוי מצריים ניסו להשמיד את שדה האנטנות. הטכנאי רץ מהר לבונקר. חישבתי לעצמי שעד שארד מגובה 14 מטר וארוץ לבונקר התקיפה כבר תהיה בעיצומה או תיגמר, כך שמבחינתי אני יכול להישאר על העמוד ולסיים את העבודה. למרבה המזל, המטוסים הצליחו לגרום רק נזק קל יחסית לשדה האנטנות לפני ששניים מהם הופלו, ואחד מהם התרסק על צלע ההר, כמה עשרות מטרים ממני. רסיסים עפו לכל עבר ופרצה אש גדולה. ניסיתי להסתתר מאחורי מסובב האנטנה בראש העמוד והתפללתי שרסיס לא יפגע בעמוד ויפיל אותו ביחד איתי. כקוריוז אספר שרק בסוף המלחמה נודע לי שאחי, שלמה בנימין, שהיה קצין נ"מ במילואים, פיקד על הצוות בתחתית ההר שירה והפיל את המטוסים. מאז פרוץ המלחמה לא היה לי קשר איתו, ואת סיפורו שמעתי אחרי המלחמה. כל האירוע הזה נמשך זמן קצר יחסית. סיימתי את התיקונים וירדתי לבונקר. בסביבות 7 בבוקר החלה תקיפה של מטוסינו והחסימות של המצרים. לקחנו כיוונים מבלוזה ומבבל למקור החסימה, שהיה באבו צווייר. המידע הועבר לחיל האוויר שהשמיד את התק"ש. הדבר נמשך בימים הבאים עד שהושמדו רוב תקש"י ה-ל"א המצריים, ואיום החסימות, ואיתו הנזק לפעולות ולמטוסי חיל האוויר, הוסר כמעט לגמרי. כקוריוז נוסף אספר שלאחר מספר ימים בבבל הורה לי מוטי דור-און לחזור למפקדה כדי להכין מערכת אחרת אותה פיתחתי (יסופר עליה בנפרד) להתקנה בבסיס נינווה שבגולן. הגעתי לשדה התעופה ברפידים שהיה מבולגן למדי. המטוס בו הייתי אמור לטוס למרכז הארץ נחת ברפידים עם צוותים של אנשי מילואים שהגיעו מהמרכז.  ביניהם היה אזרח ממושקף ומזוקן שכשירד מהמטוס נראה לא התמצא. הוא פנה אלי ושאל אם אני מהמודיעין ואיך מגיעים לבבל. שאלתי אותו מי הוא ומה בא לעשות והוא ענה שהוא מהנדס ברפא"ל שבא לסייע למצוא את מקור החסימות מול מטוסינו. שאלתי אותו איך בדיוק יעשה זאת ואז הוא הצביע על מזוודה צרה שנשא ואמר שבתוכה יש אנטנת LOOP שאותה יחבר למקלט ויעשה איכון... לא האמנתי...אמרתי לו שהבעיה כבר נפתרה וכדאי שיחזור חזרה ביחד איתי. ואכן זה מה שעשה. הערת העורך:  לקחי פעילות מבצעיות זו מפורטת בסיפורה במידעון שלנו בטור המורשת בקישור הבא https://www.8200.org.il/post/__510 כתב: אל"ם (מ) ד"ר מנשה בנימין ערך אל"ם (ד) נעם שפירא

  • מלחמת יוה"כ 1973 בחזית המצרית – מי חוסם תקשורת בין מטוסי חה"א?

    רקע במהלך הימים הראשונים של מלחמת יוה"כ באוקטובר 1973 בחזית המצרית פעל חה"א לפגוע במערכי השריון והחי"ר המצרי וכמובן בניטרול הגשרים שעל התעלה. במהלך פעילותו היה על חה"א להתמודד עם שלוש דרכים שהפעילו המצרים נגדו: קרבות אויר – אויר מטוסיהם מול מטוסינו מערך טק"א ונ"מ כבד מאד שכיסה את טווח ה-15 ק"מ מזרחית לתעלה לאורך החזית מפורט סעיד ועד סואץ חוסמי קשר שנועדו לשבש את התקשורת של מטוסינו בינם לבין עצמם ובינם לבקרה לגבי שתי הדרכים הראשונות, ההתמודדות היתה מותנית לא מעט ביתרונות הטכניים והאנושיים של כוחותינו. לגבי האיום השלישי היה קושי רב להתמודד עימו, בהעדר מידע על מקום החוסמים, והדרך להלחם בהם. לא מעט ממטוסינו נפגעו וטייסיהם נהרגו או נפלו בשבי, בעיקר בגלל שיבוש הקשר בין מספרי 1 לשאר המטוסים במבנה, שהזהירו זה את זה במקרה של טיל אויב ומתי לשבור. משימה זו הונחה לפתחה של היחידה בתחילת השבוע השני של המלחמה. סגן המפקד אריה בנטוב הזעיק את שמואל מילר מהצוות הטכני שחלקו עסק באלינט ובאנטנות לתת פתרון מהיר לאיתור מקור החסימה ולהעבירו ל-ח"א ליעד תקיפה. הצוות שעליו הוטלה משימה זו כלל את שמואל מילר, שמוליק רוטמן, מנשה בנימין, אורי חיימי, וכן השתתפו טכנאים נוספים (יוסי, בדולח). הרעיון היה להתבסס על מיתוג אלומות בין 2 אנטנות יאגי בתחום התא"ג (225 - 400 מה"צ) שהיה תחום העבודה של ערוצי התקשורת של חה"א. קליטת השידור וסיבוב האנטנות כלפי היעד המשדר יכול היה להצביע על הכיוון לחוסם; לצורך קבלת מיקום ע"י חיתוך כיוונים נבנו בתוך 24 שעות שתי עמדות כאלה על בסיס ציוד שאולתר והותאם למשימה זו. למשל, 4 אנטנות כיווניות כאלה נמצאו בקצה מחסן האטקו, מעגלי המיתוג שוכפלו, ובניסוי שדה למחרת עם מסובבי-אנטנה ובקריהם התקבלה הדירות של חלקי מעלה במציאת הכיוון (הדיוק הסופי דורש כיול המסובב ביחס לצפון). הוחלט שמערכת אחת תותקן באום ח'שיבה (בבל) והמערכת השניה תותקן בבלוזה (בסיס דורון). בתיאום עם חה"א הוטס הצוות והמערכת במטוס דקוטה בגובה של 30 מטר מהקרקע לבלוזה, ולאחר הורדת הצוות המשיך בטיסה לאום ח'שיבה. בתוך יום הופעלה המערכת, כוילה, ובמהלך פעילות חה"א אותר תוך דקות השידור ואוכן במפקדת הצבא המצרי באבו צויר (ע"י איסמעאיליה). איתורים חוזרים הבהירו כי היה קרון חסימה יחיד בזירה ובמיקום קבוע. מסיבות מבצעיות שונות, לא תקף חה"א את החוסם שהמשיך לפעול בימים המעטים שנותרו עד להפסקת האש ב-24/10/1973 לקחים האתגר שהוצב בפני היחידה – קיבל מענה טכני באופן מיידי, תוך יצירתיות ואלתור ברמה גבוהה. הצבת המתקנים בשטח נעשתה בלו"ז קצר בסיוע ובתיאום עם חה"א. הושגה תוצאה באיכות טובה תוך 72 שעות מהטלת המשימה. השמדת החוסם לא בוצעה מסיבות מבצעיות, שאינם באחריות היחידה. הפעילות המיוחדת הזו לא זכתה לפרסום, לאור העובדה שלמרות כל הנ"ל לא נעשה שימוש בתוצאותיה. תודה לשמואל מילר, לאורי חיימי על השיתוף. כתב וערך אל"מ (ד) נעם שפירא

  • מלחמת ההתשה בחזית המצרית – הפסקת אש וקידום הטילים

    8 אוגוסט 1970 ב-8 לחודש אוגוסט, קידמו המצרים את מערך הטילים שלהם בחזית התעלה, בניגוד להסכם הפסקת האש שנכנס לתוקפו באותו הלילה. טור זה יביא את סיפורו של קצין משמרת במחלקת המודיעין של חה"א אל"מ (דימ.) יואב [פישי] דייגי שהיה התורן באותו לילה, תוך ציון תרומתה הייחודית של היחידה בזיהוי ואיתור אותה פעילות החריגה של המצרים. רקע ביום שישי 8 אוגוסט 1970 בשעות הלילה נכנס לתוקף הסכם הפסקת האש בין מצרים לישראל בחסות ארה"ב לסיום מלחמת ההתשה. מלחמת ההתשה בין מצרים וישראל החלה באופן רשמי ב-8 מרס 1969 בהכרזה של נאצר וכללה ירי מסיבי של ארטילריה מצרית על קו המעוזים לאורך התעלה, פשיטות קומנדו על כוחות צה"ל בגזרת התעלה ותקיפות אוויריות בקדמת סיני.  במלחמת ההתשה היו לישראל 367 חללים וכ-1000 פצועים. חיל האוויר איבד כ-15 מטוסים, חלק מהטייסים נהרג וחלקו נלקח בשבי. בחדשים יוני ויולי 1970, עשתה ישראל מאמץ גדול כדי למנוע את קידום מערך הטילים המצרי לקרבת התעלה מצידה המערבי, דבר שהיה מונע מחיל האוויר הישראלי חופש פעולה בגזרת התעלה. מאמץ זה כלל תקיפות אוויריות של מחפורות הT- שנועדו לאפשר קליטת סוללות הטילים (כ-100 מחפורות) וכמובן תקיפת סוללות  SA2 ו-SA3 עצמן. מערך הטילים המצרי הופעל בפיקוח צמוד ובהדרכה סובייטית. המצרים והסובייטים היו נחושים לבצע את המשימה של קידום הטילים לתעלה. במהלכי לחימה אלו אף הופלו בקרב אווירי יזום על ידינו 5 מטוסי מיג 21 מוטסים על ידי טייסים רוסיים דרומית מערבית לעיר סואץ. (ראו על "מבצע רמון 20"). הסכם הפסקת האש שנכנס כאמור לתוקף ב-8 אוגוסט 1970, כלל הקפאת המצב - כלומר נאסר על המצרים לקדם סוללות טילים לתעלה. האמריקאים היו אמורים לפקח על ההסכם באמצעות גיחות צילום בגובה רב של מטוסי U-2 . המצרים הציבו סוללות דמה באזור התעלה ובחסות הסכם הפסקת האש החליפו אותן בסוללות חיות ובכך טשטשו את עובדת הפרת ההסכם. מהלך האירועים במרכז השליטה של חיל האוויר (עדות אישית) ב 8-7 אוגוסט 70 שישי שבת הייתי תורן התראה ב"בור" [מוצב השליטה] של חיל האוויר וקיבלתי את האחריות על המודיעין האווירי.  ביום שבת בסביבות השעה 15:00 קיבלתי דיווח ישיר מ-8200 בזה הנוסח "קולן 270 הופיע ונעלם".  המשמעות של הדיווח הייתה "פעילות קצרה של סוללת סא-2 דגם B".  מתחתי את החוט מבסיס הקליטה באזימוט 270 והקוון עבר ליד 2 מחפורותT  באזור התעלה ועוד סוללת SA2 במרחק למעלה מ30 ק"מ מהתעלה. ביקשתי מהיחידה להגביר מאמץ איסופי ולהפעיל את כל החוליות כדי לקבל חיתוכים –אך ללא תוצאות. לאחר מספר דקות שוב דיווח מהיחידה "קולן 273 הופיע ונעלם". מתחתי את החוט ושוב עבר בסמוך ל2 מחפורות T ולשתי סוללות 35 ק"מ מהתעלה. שוב ביקשתי מהיחידה לקבל חיתוך-אך ללא תוצאות. בשלב זה עדכנתי את מפקד ח"א התורן שהמצרים ככל הנראה מקדמים סוללות טילים לתעלה ובדקנו אפשרות להוציא גיחת צילום או סיור. הדבר לא התאפשר גם בגלל עננות נמוכה באזור התעלה עדכנתי את ראש למד"ן תא"ל שטופר ששאל מספר שאלות וקיבל את הערכתי שמדובר בקידום סוללות טילים לתעלה. מיד לאחר מכן התקבל דיוות נוסף מהיחידה על קוון בודד של סוללת SA2. העברתי הודעה למרכז הדיווח במנמ"ת שהמצרים מקדמים סוללות טילי קרקע אויר לתעלה. מה שסייע לי להגיע למסקנה שמדובר בקידום סוללות לתעלה היו 2 אלמנטים: האחד שכאשר סוללה פורסת לאתר חדש היא מפעילה את המכ"מ כדי לוודא שהיא כשירה (למרות שניתן לעשות זאת גם ב DUMMY LOAD-), והשני שהפעלת המכ"מ הייתה קצרה במיוחד בגלל הצורך לשמור על חשאיות. בשעה 17:00 לערך אמר לי אחד החיילים כי ראש אמ"ן, האלוף אהרון יריב מבקש לדבר עימי. למען האמת לא התפלאתי כי למרות שהייתי סה"כ בדרגת סגן האלוף, ראש אמ"ן הכיר אותי באופן אישי והרביתי להשתתף בדיונים בלשכתו. ארה'לה [ראש אמ"ן] פונה אלי ושאל באופן הכי ישיר: "פישי האם אתה בטוח שהמצרים מקדמים את מערך הטילים לתעלה?" באותו רגע הרגשתי שגורל הפסקת האש מוטל על כתפי וכתפי בלבד כיון שההחלטה היא שלי ושלי בלבד, ולא יכולתי להתייעץ עם אף אחד כי כל המידע שקיבלתי מ-8200 בנושא מצוי רק אצלי ואני הייתי אחראי על התחום הזה גם בשגרה כך שכל המידע הנוסף אם בכלל קיים נמצא אצלי. בקיצור ידעתי שאני חייב לתת תשובה החלטית חד משמעית ועניתי מיידית בלי שום היסוס או פקפוק "כן אני בטוח!" האלוף יריב לא ניסה לאתגר אותי בשאלות נוספות אמר לי "פישי תודה תמשיך לעקוב" . ראמ"ן הציג את המודיעין לראש הממשלה ולשר הביטחון. בעקבות הממצאים הללו, הנחה ראמ"ן את הגורמים המקצועיים להציג את תמונת המודיעין שהגיעה מהיחידה לאמריקאים שעד לאותו זמן סרבו להודות בחריגה שבצעו המצרים. רק לאחר שבחנו את הממצאים שקיבלו מאמ"ן שינו את הערכתם. כתב – אל"מ יואב (פישי) דייגי לשעבר ר' ענף למד"ן אויר ערך – נעם שפירא

  • מורשת מרחב סיני

    עם סיומה של מלחמת ששת הימים ביוני 1967, הורחבה גבולה של מדינת ישראל עד לגדות תעלת סואץ במערב, מרחב שארם א-שיח' בדרום וברמה"ג ובגדה המערבית במזרח. לאור הערכות הצבא המצרי מעברה המערבי של התעלה, עלה הצורך במציאת אתרים במרחב החדש בסיני שמהם ניתן יהיה לכסות את מצרים וכוחות הביטחון שלה בקו ראיה סיגינטי חדש. בימים הראשונים הקליטה נעשתה מהמקומות בהם ישבה מחלקת הגנ"ד בתום המלחמה, כמו בצומת טסה, צומת אסמעיליה, או בקנטרה. הכיסוי היה בעיקרו קומינטי והוא נתן תמונה חלקית על ההתארגנות הצבאית במרחב התעלה ומעט כיסוי על מרחב קהיר. הכיסוי על חה"א נשאר בעיקרו בתקופה זו בבסיס "הראל" בירושלים. בימים הראשונים היה מרחב דרום אחראי על הפריסות בסיני הצפונית, ובמרחב שלמה האחריות היתה על מרחב ארצי.  היחידה לא שקטה על השמרים, ומיד יצאו צוותים לחפש אתרי קליטה מתאימים לקומינט, למכ"ן ולאלינט בכל חצי האי סיני. כך סומנו האתרים בג'בל יעלק (אפרת) לטובת הקמת בסיס בלון, בג'בל אום ח'שיבה (בבל)  להקמת בסיס קומינט ואלינט, בבלוזה (דורון) לאלינט ולקומינט וביר גפגפה (היא רפידים - עודד) בסיס מנהלתי לכל המרחב. במרחב שלמה אותרו מקומות לאלינט ולקומינט גם כן (יעקב-יפית וראובן). ההערכות באתרים החדשים נעשתה במהלך 1967-1968 כאשר לבבל, למשל, ניתן היה להגיע רק בטיסה עד להשלמת פריצת דרך קרקעית. הכיסוי באתרים החדשים הוכיח את עצמו, על אף הקושי הרב של  החיים במקומות הללו: יציאות של פעם בשבועיים שלושה, מחסור במים ובמזון, סופות חול וכד'. אבל התרומה המודיעינית היתה מדהימה ונתנה כיסוי עמוק לתוך מצרים בכל המימדים. במרחב הושקעו מירב המאמצים הטכנולוגיים הן בקליטה, הן בעיבוד והן בדיווח. הפתרונות שנתן המרחב נחשבו אז בחזית הטכנולוגיה של הקליטה והעיבוד, הן במערך הקרקעי בבבל (9/1967) והן במערך המרחף באפרת (1969). גם ההערכות התשתיתית (בונקרי הקליטה) שנוצרה עקב איומי תקיפה על הבסיסים, עוצבה במרחב הזה. העקרונות והמודל שלהם משמשים את היחידה כמעט בכל בסיסיה, עד היום. במרחב סיני נוצרו שיתופי פעולה בין היחידה לחה"א הן בקומינט והן באלינט: המעורבות הסוביטית במצרים חייבה להערך במהירות ותוך בנית יכולות קליטה, עיבוד והפקה שלא הכרנו בעבר. ההערכות הטכנולוגית ומיקומו  המדהים של בסיס בבל, שהיה הבסיס המרכזי בסיני, אפשרו מגוון  רב של מקורות וכיסוי רצוף שלהם 24/7 אשר נתן תמונה מצוינת של הצבא המצרי על כל זרועותיו, ועל המערך הסובייטי, שהלכו ונבנו עם מערכות חדשות במהלך מלחמת ההתשה ועד מלחמת יוה"כ. הידיעות ההתרעתיות שסופקו על ידי היחידה ממגוון רב של מקורות הגיעו הן למחקר (יבשה, ים ואויר), הן לפיקוד ובחלקן גם למפקדת הכוחות בסיני, לצערנו, הם פורשו והוערכו באופן שגוי, ע"י מחלקת המחקר, לגבי כוונות המלחמה שפרצה באוקטובר 1973.  לאחר המלחמה ובעקבות הסכמי ההפרדה, והסכם השלום התקפל המערך שלנו בסיני בהדרגה לכיוון ההיערכות בנגב ובבסיסי היחידה האחרים. הערכות חדשה זו חייבה לתת פתרונות חדשניים על בסיס מערך מוטס ומרחף, על מנת לשמר רמת המודיעין וכמותו האיכותי להתרעה, כפי שהיה עד אז. למעשה המרחב ההיסטורי הזה בא לקיצו במרץ 1982, עם פינוי ושריפת הבסיס האחרון בסיני. הסכם השלום הביא להטיית מאמצי הכיסוי של היחידה לגזרות החדשות/ישנות שעלו בחשיבותן על פני החזית המצרית. כך הסתיימו, לפני 36 שנה, 15 שנים של פעילות סיגינטית להתרעה מול שדה הקרב המשתנה. לאלפי החיילים והחיילות ששרתו במרחב היתה זו החוויה המכוננת של חייהם, זאת מבלי להזכיר את עשרות הזוגות שאהבתם לבלבה בצל האנטנות בבסיסי המרחב.  מרחב סיני סיים את תפקידו אך היה למודל ולקטליזטור שדחף את היחידה מהיותה יחידה קטנה ועלומה למעצמה סיגינטית הנחשבת מאד בקהילת המודיעין בארץ וגם בעולם.

  • מבצעי "ברדס"

    במחצית השניה של שנת 1972 חל מפנה במדיניות הישראלית מול הטרור, על רקע רצח הספורטאים במינכן, והידיעות על המשך ההתבססות של המחבלים בלבנון אליה עברו מירדן בעקבות ארועי ספטמבר השחור ב-1970. השינוי שאימץ צה"ל היה לפעול במדיניות התקפית יזומה ולא כתגובה או תגמול על פיגועים או עם בלי נפגעים. בהתאם למדיניות החדשה החלו במפקדת קצח״ר (קציו צנחנים וחי"ר ראשי) בפיקודו של תא"ל מנו שקד בתכנון מבצעים רבים במרחב צידון, ביירות וטריפולי. לצורך איסוף מודיעין על האתרים הללו שישבו לאורך חופי לבנון החלו לקיים סיורי תצפית בכללם הופעלה גם צוללת ח"י. בסיורים אלה השתתף גם קמ"ן קצח"ר סא"ל חגי מן. ביום שישי 19/2/1973, עם שובו של חגי מן וצוותו מן הסיור הוא נקרא יחד עם תא"ל מנו שקד הקצח"ר לרמטכ״ל רא"ל דוד אלעזר (דדו), והוטל עליהם לתכנן ולבצע תקיפת שני יעדי מחבלים באזור טריפולי , 180 ק"מ מחופי חיפה. האתרים היו נהר אל בארד, מחנה בו ישבה מפקדת הפת"ח שהייתה אחראית על גזרת טריפולי, ובסיס של החזית העממית לשחרור פלסטין. למבצע זה קראו - ברדס 54. היעד השני היה המחנה באלבדאוי, בו ישבו החזית העממית לשחרור פלסטין וארגון המאבק המזוין. למבצע זה קראו -ברדס 55. 2 מבצעי "ברדס" תוכננו להתבצע באותו הזמן בליל יום שלישי 23/2/1973. בשל קוצר הזמן החל מאמץ איסופי נרחב של מודיעין קצח"ר, מד"ן חיל ים, אמ"ן מחקר ו-8200 (848 באותה התקופה) כבר מיום 21/2/1973, שגרת הפעילות ביעדים הללו, מפקדים, תנועות וכל מה שניתן ללמוד ולהכין עזרים. סומנו אזורי נחיתה לסירות הגומי ומסוקי חילוץ. מפקד המבצע היה הקצח"ר מנו שקד ולרשותו עמדו הכוחות בפיקודם של אל"מ עוזי יאירי ושורת מפקדים: סא"ל אמנון שחק, סא"ל עמוס ירון, סא"ל איציק מרדכי, רס"ן דורון רובין. כוח נוסף היה בפיקודו של סא"ל שמואל (מולה) שחם עם כוח מסיירת צנחנים, אותו הוביל מפקד הסיירת, סרן אבנר חרמוני. ובראש כוח הקומנדו הימי עמד רס"ן גדי שפי סגן מפקד השייטת. לקראת המבצע ביום שני 22/2/1973 הוזעק קב"ר תל אביטל סגן שלמה קטן לבסיס המרחבי בצפון והוצגה לו המשימה. שלמה החל בהתארגנות לאסוף צוות אלחוטנים וטכנאי להצטייד בציוד קליטה מתאימים להתקנה בכלי השיט , להכין רשימות של המשימות להאזנה. בבוקר המבצע ב-23/2 התייצב הצוות בנמל חיפה. בוצעה חבירה עם קמ"ן המבצע סא"ל חגי מן, כשהצוות מתמקם על גבי סטי"ל הפיקוד. הותקנו המקלטים ונפרסו האנטנות המתאימות, לצד צוות 663 שעסק באבטחת כלי השיט. בחבירה עם הקמ"ן בוצע עדכון נתונים מודיעין וחידוד לגבי הצי"ח במהלך המבצע. בשעות הצהריים יצא הצוות להפלגה ממושכת שהאריכה את משך ההפלגה ליותר מ- 180 הק״מ לאזור היעדים בטריפולי. כל זאת במטרה כדי להטעות המכ"מים ולהתרחק מסירות דייג עוינות, מסלול ההפלגה היה עמוק לים ובקשת לאזור. הכח כלל שמונה סטי"לים , שלושה לכל יעד ובהם לוחמים עם סירות גומי ושני סטי"לים למניעת התערבות של כלי שיט סורים מנמלי טרטוס ולאדקיה. סגן שלמה קטן, כמפקד צוות ההאזנה, הנחה את הצוות מהיחידה להתמקד בכיסוי רשתות פח"ע ורשתות לבנוניות משטרה וג׳נדרמריה במרחב הפעולה. עד ירידת הכוחות למים, לקראת ביצוע, לא איתר הצוות אינדיקציה לכך שתנועת כוחותינו וההחפה התגלו ע"י האויב. רק כאשר החל שלב ההתקרבות של הכוחות לחוף, הבחינו תצפיתני סטי"ל החפ"ק וגם בדיווחים שקיבלו מהכוחות המתקרבים לחוף כי נראים על הכביש לאורך החוף רכבי משטרה והצלה רבים שנעים בכביש החוף באורות אדומים וכחולים. במצב זה עלתה השאלה האם להמשיך במבצע או להחזיר את הכוחות ולבטל המבצע. במקביל לתצפיות קלט צוות היחידה מהאזנה לרשתות הג׳נדרמריה הלבנונית כי באזור ארעה תאונת דרכים חמורה, ואין כאן גילוי או חשיפת המבצע. ידיעות אלה הועברו ע"י הקב"ר מיידית לקמ"ן ולקצח"ר שהוא מפקד המבצע. לאחר שיקול קצר הוחלט להמשיך במבצע, למרות העיכוב הקל שהתאונה על הכביש גרמה לכוח המבצע. בסכום שלו למבצע ציין חגי מן קמ"ן המבצע כי חוליית ההאזנה הופעלה על ידי סגן שלמה קטן במקצועיות רבה ותרמה מודיעין חיוני ואיכותי בזמן שנדרש לקבלת החלטות במהלך המבצע. תוצאות המבצע 45 מחבלים הרוגים ו-60 פצועים , השמדת מתקנים אסוף מסמכי שלל ושבוי אחד. לכוחותינו תשעה פצועים אחד קשה, כתוצאה מתקלה ברימון. לקח ההשתתפות של היחידה היה כי בהערכות הנכונה שלה, כולל בהתאמת הכיסוי לציי"חי המבצע תרמה היחידה מהצוות שהיה לצד החפ"ק בסטי"ל, תרומה משמעותית. בנוסף לצוות על הסטי"ל יעדי המבצע כוסו הן מבסיסי מרחב צפון והן מפריסה שהייתה בסטלה מאריס. הלקט נכתב ע"י קב"ר המבצע סא"ל (מיל) שלמה קטן, בסיוע אל"מ (דימ) חגי מן, והויקיפדיה. ערך את הלקט אל"מ (דימ) נעם שפירא. כל מי שהשתתף במבצע ממרחב צפון או מהמפקדה מתבקש ליצור קשר עם נעם שפירא במייל noams@8200.org.il

  • מבצע "תרנגול" 1956

    מבצע "תרנגול" היה מבצע שנערך ב- 28 באוקטובר 1956, ובו הופל מטוס איל 14 מצרי שבין נוסעיו היו אמורים להיות הרמטכ"ל, המרשל עבד אלחכים עאמר, וקציני המטכ"ל המצרים הבכירים בדרכם מסוריה למצרים לאחר חתימת ברית הגנה בין שתי המדינות. מטרת הלקט – להציג את תרומת יחידה 8200 (אז יחידה 515) למבצע, במהלכו ואחריו. דבר המבצע פורסם לראשונה ב-1989, ובפרסומים השונים המפורטים על המבצע עד כה תרומתה החיונית של היחידה הוצנעה. רקע המבצע התקיים יום קודם למבצע "קדש", שהחל ב- 29 באוקטובר 1956 בהצנחת גדוד צנחנים בעומק סיני. במבצע "קדש" צה"ל כבש את עזה ואת חצי האי סיני כחלק משיתוף פעולה בין ישראל בריטניה וצרפת, שביקשו להשתלט מחדש על תעלת סואץ שהולאמה על ידי נשיא מצרים, גמאל עבד אלנאצר,  ולהביא להפלת משטרו. הפלת המטוס ועליו כל ההנהגה הצבאית המצרית הייתה מיועדת להביא לדמורליזציה ולשיבוש מוחלט של המערכת הצבאית המצרית לקראת מבצע "קדש", ולפגוע בהתרקמות ברית ההגנה בין מצרים וסוריה. מבצע "תרנגול" לא השיג את מטרתו המלאה. המטוס המצרי אותר, זוהה והופל לים אך הרמטכ"ל עבד אלחכים  עאמר וחברי המטכ"ל האחרים טסו לבסוף במטוס אחר מסוג דקוטה. דבר המבצע נשמר בסוד עשרות שנים. הוא נחשף בראיון עם הטייס שביצע את המשימה, יואש צידון (צ'אטו – לימים אל"מ וחבר כנסת), שהתפרסם בעיתון מעריב ב- 20 בינואר 1989, ואחר כך בפירסומים נוספים (ראו פירוט חלק מהם בהמשך). צידון הטיס את המטאור, מטוס קרב אל-ראות בריטי מטייסת 119 ("עטלף") שהיתה בשלבי הקמה. טיסה מבצעית ראשונה זו היתה רצופה בתקלות ואתגרים קשים, והמטוס נחת בסופה ריק מדלק במיכליו. מטוס מטאור  NF13 (צילום: יואש צידון-ביום בליל בערפל) יחידה 8200, בכינויה אז, יחידה 515, נטלה במבצע חלק חשוב, וחלקה מוצג כאן לראשונה. חלקה של יחידה 8200 בזמן המבצע ואחריו הידיעות על טיסת הרמטכ"ל המצרי וקציני מטהו מקהיר לדמשק נתקבלו ממקורות גלויים והובילה ליזום המבצע ולאישורו בדרגים הבכירים ביותר. לקראת יציאת המשלחת המצרית לדמשק בבוקר יום 28 באוקטובר 1956 היה ניסיון לבצע מארב אווירי אך מטוסי המשלחת לא אותרו, והיירוט לא צלח. המידע על חזרת המשלחת המצרית מדמשק, נקלט כנראה על ידי אליהו עזיז מיחידה 515, והיחידה עם מודיעין חיל האוויר (אויר/4) נערכו במהירות ללווי המבצע. הכיסוי למבצע התבצע בבסיס "המגדל" בבית וגן בירושלים, והאחראי במקום היה רס"ן יצחק ניסן. לבסיס בירושלים הועלו בהתרעה קצרה גם נציגי חיל האוויר ובהם סרן אלי הר-אל (דובינסקי), ראש מדור מחקר מצרים במודיעין חיל האוויר. אלי הראל ישב במקביל לאיש הקליטה מיחידה 515, והם איתרו את שידורי המטוס שיצא לדרכו, וטס בנתיב אזרחי מעל הים התיכון במרחק כמה עשרות מיילים מחופי ישראל. האלחוטאי במטוס דיווח בתכיפות רבה את מיקומו במורס גלוי ב- Q-Code, והנתונים הועברו מיידית לחיל האוויר באמצעות הנציג ואיפשרו לבקרה, שהסתייעה עם איתורי מכ"מ, לכוון את המיירט, מטוס מסוג מטאור לטיסת לילה שהוטס על ידי יואש צידון ואלישיב (שיבי) ברוש מטייסת 119 שאך קמה. יואש צידון ידע על ההאזנה המלווה, והונחה ישירות על ידי מפקד חיל האוויר דן טולקובסקי לפתוח באש לאחר שזיהה את מטוס האיל-14. עם הפגיעה במטוס, האלחוטאי במטוס הספיק לשדר אות מצוקה S.O.S., אך הוא כנראה נפגע מהירי של מטוס המטאור המיירט והתמוטט על מפתח המורס, ששידר צליל רצוף שנקלט עד להיעלמותו עם טביעת המטוס בים. באופן מוזר, שידורי המיקום של המטוס, ואות המצוקה שנקלטו בבסיס "המגדל", לא נקלטו על ידי המצרים או בקרות אויריות קרובות במרחב, למעט במרוקו. היעלמותו של המטוס התבררה למצרים רק מאוחר יותר, והם קיימו בירורים וסריקות אוויריות מוגבלות, כולל סיוע בריטי לאיתורו. בהודעתם הם טענו כי נעשה ניסיון להפיל את המטוס, אך לא ידוע מה היה הבסיס לטענה הנכונה לכשעצמה. פרוץ מבצע "קדש" למחרת, הסיט את תשומת הלב מהיעלמות המטוס ומהסריקות אחריו. ביום שלאחר היעלמות המטוס נקלטו במחלקת קליטה במפקדת 8200 בגלילות, בפיקוד רס"ן מילטון מילר, מספר מברקים בענין, ששפכו אור ממקור ראשון על מאמצי האיתור: ב- 29.10.1956, בבוקר שלמחרת הפלת המטוס, נקלט מברק שנושאו היה מטוס איליושין נעדר. המברק שנשלח מקהיר לנספח הצבאי המצרי בדמשק, דיווח כי המטוס שליווה את מטוסו של המפקד הכללי לא הגיע. המטוס המריא ביום 28 באוקטובר בשעה 23:00 עם כמה מפקדים מש"ת אלמאט'ה בדמשק לקהיר וטס בנתיב מסחרי. הנספח התבקש לברר עם המודיעין הסורי והירדני אם יש בידיהם ידיעות בענין. (המקור: נחש 1, נקלט ב-10:52 ופוענח ב-13:30) מאוחר יותר, סניף המפקדה המשותפת בדמשק השיב למפקדה הכללית המצרית של הכוחות המזוינים כי המטוס עזב את דמשק בשעה 21:30. הוא התקשר לאחרונה לשדה התעופה בירות במרחק 67 מייל מערבה ואחר כך נפסק הקשר עימו. חיפושי המטוסים הסוריים לא העלו דבר אך הם נמשכים. במברק צוין כי שדה תעופה במרוקו קלט קריאות עזרה ממטוס אלמוני בשעה 22:00 בערך. (מקור: נחש 2 , נקלט ב-13:12 ופוענח ב- 17:45). בשעה 18:15 נקלט במקוטע מברק עם רשימת הנספים שכללה 16 שמות. בשעת ערב, הנספח הצבאי המצרי בביירות דיווח במברק אל המודיעין המצרי בקהיר כי מטוס 1116 מטייסת 3 הגיע לביירות בשעה 14:00 לחפש את המטוס האבוד. הוא נתקל ב- 4 מטוסי הוקר-הנטר בריטיים שניסו נאלצו לנחות בקפריסין. (מקור: נחש 2, 21:00) מאוחר מעט יותר, הנספח המצרי בביירות דיווח במברק כי התקשורת האחרונה מהמטוס לשדה התעופה ביירות היתה ב- 21:58 בהיותו במרחק 100 מייל ימי דרומית לצידון ו-73 מייל ימי מערבית לחיפה  (מקור : נחש 2, נקלט ב-21:40 ופוענח ב- 23:30) יצוין כי ב- 29.10.1956 בשעה 11:20, דווח ברשת מודיעין פיקוד מזרח כי תחנת הביקורת האלחוטית (קרי – תחנת האזנה) קלטה יום קודם תקשורת בין שתי אוניות, ולפיה המשך החיפושים אינו הכרחי כי הטייסים טבעו עם המטוס. מודים על העזרה המהירה והיעילה, וכי החיפושים נפסקו ב- 28 באוקטובר 08:30 GMT. יתכן כי חלה טעות בתאריכים או כ י המדובר באירוע אחר. דבר 30.10.1956 עמ' 1 ידיעות אחרונות 30.10.1956 עמ' 1 סיכום מבצע "תרנגול" היה מבצע רגיש שחייב מודיעין אווירי מדויק ביותר. היחידה הצליחה לספק מידע זה בזמן אמת, ואיפשרה לאתר במהירות את מטוס איל-14 שעל סיפונו היו אמורים להיות הרמטכ"ל ובכירי המטכ"ל המצרי. הפלתו היתה מביאה לשיבוש משמעותי בהתנהלות ומוראל צבא מצרים ערב מבצע "קדש" לכיבוש חצי האי סיני. המבצע נכשל כי הרמטכ"ל המצרי התעכב וטס במטוס אחר מסוג דקוטה. גם עליו היה מידע וניתן היה ליירטו, אך מפקד חיל האוויר החליט לא לבצע יירוט נוסף, יתכן מתחושה של חוסר אמצעים ויכולת מבצעית ליירוט לילה שהיה אז בראשית דרכו בחיל האוויר. חקר וכתב: יוסי דגן נובמבר 2022 תודה מיוחדת לד"ר אליהו הר-אל, אז נציג חיל האוויר בעת המבצע בבסיס "המגדל", שעדותו איפשרה להציג בלקט מורשת זה את תרומת היחידה בזמן אמת וממקור ראשון. מקורות: ארכיון צה"ל, תיק 2003/ 293, תקשורת צבאית מצרים – סוריה 28-30.10.56 מבצע "תרנגול" - תחקיר שנכתב על ידי הטייס אלישיב (שיבי) ברוש ומופיע באתר: https://sky-high.co.il/2021/01/09/%D7%9E%D7%91%D7%A6%D7%A2-%D7%AA%D7%A8%D7%A0%D7%92%D7%95%D7%9C/ ראיון עם ד"ר אליהו (אלי) הר-אל (דובינסקי), ראש מדור מחקר מצרים במודיעין חיל האויר בדרגת סרן בעת המבצע, 24.11.22 ראיון עם יואש צידון על מבצע "תרנגול" ע"י מודי שניר, מרץ 2009 https://youtu.be/KeUkdm-UWD8 יצחק בן חורין, "האיש שהפיל את המטכ"ל המצרי", מעריב, מוסף סוף שבוע, 20.1.1989, עמ' 13-10 יוסף ארגמן, מלחמת הצללים, ההוצאה לאור של משרד הבטחון, 2007, עמ' 51-44. התיאור בספר זה הינה "ספרותית", וקיימים בה אי דיוקים ומידע חסר ובכלל זה סוג המטוס המיירט, בסיס הקליטה שבו נקלטו מיקומי המטוס ועוד. אליהו עזיז, ויקיפדיה

  • מבצע "רימון 20"

    הפלת 5 מיגים רוסים בשמי מצרים - יולי 1970 רימון 20 הוא מבצע שנערך מהלך מלחמת ההתשה ב- 30 ביולי 1970 ששיאו בקרב האויר שבו חיל האוויר הפיל בשמי מצרים חמישה מטוסי מיג 21 שהוטסו בידי טייסי חיל האויר הסובייטי. רקע במלחמת ההתשה שפרצה לאחר מלחמת ששת הימים, התקשה הצבא המצרי בהתמודדותו מול צה"ל שהפגין עליונות אוירית מוחלטת בתקיפות לאורך תעלת סואץ ובפשיטות ובמבצעים בעומק מצרים. מצב דברים זה הביא את נשיא מצרים, גמאל עבד אלנאצר, לבקש מברית המועצות סיוע בהגנה על שמי מצרים בעזרת ציוד חדיש וחיל משלוח סובייטי שיוצב על אדמת מצרים. הסובייטים נענו לבקשה, והציבו במצרים חיל משלוח גדול שכלל כוח נ"מ משמעותי שכלל סוללות טילי נ"מ וטייסות מטוסי קרב. ישראל חששה מעימות ישיר עם ברית המועצות וחיל האויר צמצם את פעילותו במצרים, אך בהדרגה החלו הסובייטים לפעול נגד מטוסי חיל האויר: ב- 25 ביולי 1970 טייסים רוסיים רדפו אחר מטוס סקייהוק אל תוך סיני שיגרו לעברו טיל אוויר-אוויר פגעו בו והוא נחת נחיתת אונס ברפידים. אירוע זה היה בעת ארוחת הצהרים בסיס "בבל" כשחייל מסרגה חדש ובלתי מנוסה הושאר בודד במשמרת לזמן קצר, לא הבין נכונה את המונח המציין את שיגור הטיל בערוץ המבצעי ולא דיווח על כך לנח"א אהרן זאבי-פרקש (לימים אלוף וראש אמ"ן). בארוע אחר ב- 27 ביולי בעת שמטוסינו תקפו במצרים מערבית לתעלת סואץ, מטוסים סובייטיים חדרו לסיני ושיגרו טילים לעבר מטוסי חיל האויר. ישראל חששה לאובדן העליונות האווירית שלה   וכתגובה יזמה מארב אווירי שיבהיר לסובייטים את מחיר ההסלמה. המארב בוצע ב- 30 ביולי 1970 מעט אחרי השעה 14:00 עם חדירת מטוסי קרב שהתחזו לגיחת צילום ושימשו כפיתיון. מולם הוזנקו שלוש רביעיות מיג 21 מוטסים בידי טייסים סובייטיים משדות התעופה כום-אושים ומבני סויף שהיו בשליטת הרוסים. בהתאם לתוכנית, המטוסים הישראליים שמנו ארבע רביעיות נערכו ונכנסו לקרב. חיל האויר הפעיל חסימה על מכמ"י הגילוי ושבש את יכולת ניהול הקרב של הסובייטים ואת יכולת הטייסים לפעול ללא הכוונה מהקרקע. בקרב האויר שהתפתח הופלו 4 מיגים סובייטיים אחד נפגע והתרסק על המסלול, 3 מטייסים רוסים נהרגו ו- 2 נטשו (בפועל, הופל גם מטוס שישי אך הדבר אומת רק ב- 1979 (ראה בהמשך). אחד ממטוסי חיל האויר נפגע אך נחת בשלום בש"ת רפידים שבסיני. הקרב ותוצאותיו לא נחשפו בפומבי ע"י כל הצדדים עד לפרסום ידיעה בענין בארה"ב כעבור חודשיים.  הסובייטים שחששו יותר מכל מהסלמה ולעימות ישיר עם ארה"ב הבינו שגם לעימות ישיר עם ישראל יהיה מחיר כבד של אובדן יוקרה בקרב בעלי בריתם השונים ובכללם המצרים שהביעו בתוכם שמחה לאידם. פעילות מדינית אינטנסיבית הביאה להפסקת אש מוסכמת בליל 7/8 באוגוסט 1970 ולסיום מלחמת ההתשה, וניתן להעריך שאירוע זה היה כנראה אחד ממקדמיה. השתתפות היחידה במבצע הגורם המרכזי ביחידה שהיה מעורב במבצע היה "מסרגה" - המסגרת שהוקמה ב-1967 לכיסוי הנושא הסובייטי והאזנה לתקשורת ברוסית ושחייליה כונו "הגרצ'קואים" (ע"ש שר ההגנה הסובייטי המרשל גרצ'קו).   . המבצע כולל חלקם הייחודי של חיילי היחידה מתוארים בספרו של תא"ל עמוס גלבוע "מר מודיעין – אהר'לה, אהרן יריב", ראש אמ"ן" במילים הבאות: "בשעה 12:00 המריא מבסיס חיל האויר בלוד מטוס סטראטוקרוזר יעודי עם מערכות האזנה. היו בו שני צוותי האזנה: האחד צוות של "מסרגה" בפיקודו של סמ"ר (לימים סא"ל) דוד רשף, החיילות רינה ב. ויפה ק. והחיילים קופל ש., משה ב. ופסח ח. ; הצוות השני היה בשפה הערבית בתחומי קשר מסוימים של המצרים המשותפים גם לרוסים. נציג חיל אויר (נח"א) היה סגן מאיר, ולצידו נח"א נוסף. קצת אחרי 14:00 החלו שני צוותי ההאזנה לדווח על הזנקת המטוסים הרוסיים משדות התעופה כום אושים ובני סואף. משלט ח"א קבל בזמן אמת את כל התמונה האוירית ואת הכוונת המטוסים הרוסיים לעבר מטוסי חיל האויר – וכל השאר הרי הוא כתוב בתולדות חיל האויר של ישראל". דוד רשף מספר כי לקראת ביצוע המארב האווירי הם קבלו הנחיה מתאימה.   תוך שניות החלה הזנקת רביעיות משלושה שדות תעופה מצריים. אנשי "מסרגה" קלטו את הערוץ המבצעי שלהם ואת ההנחיות שקבלו למפגש עם מטוסינו. תוך כדי הכוונתם הופעלה חסימה שיצרה בלבול מוחלט שבא לביטוי בתקשורת: הבקר הרוסי היה בפאניקה וחיפש את הטייסים בשמותיהם, הטייסים הרוסים לא הבינו מה קורה, דיווחו על נטישות או צעקו כי הם רואים מצנחים ומטוסים פגועים והונחו לנחות בכל מקום שדה שימצאו. טיסת הסטראטוקרוזר נמשכה שעתיים נוספות לאחר הארוע, ונקלטו מסוקי חילוץ רוסיים שפעלו בשטח. תרומת היחידה באמצעות חיילי "מסרגה" ואלחוטני הכיסוי הערביסטי הייתה במספר מישורים: זיהוי ביצוע ההזנקה מול מטוסי ח"א. המטוסים נקלטו עוד בשלב ההסעה מההאנגרים למסלול. קבלת הכיוון למשימה לפני ההתנתקות. ההעברה מהבקרה המקומית בשדה לבקרה האזורית המובילה והמנחה. המידע שניתן בזמן אמיתי שאפשר את הכניסה והיציאה במינימום נזק. אבטחת המבצע באמצעות מערך בסיסי הקבע בסיני והמערך המוטס, במסגרתו השתתפה הנגדית תמי גולדפרב. ראש אמ"ן, אלוף יריב, שיגר ב- 3 באוגוסט 1970 מכתב הערכה למפקד היחידה, אל"מ (לימים אלוף) שלמה ענבר יבל"א ולרס"ן (לימים אל"מ) טוביה פיינמן ז"ל מפקד "מסרגה" ולחייליו ובו כתב בין היתר כי "היסוד שהונח בקיץ 1967 היה מצומצם, הוכיח שהנו מספיק איתן כדי להניב פירות חשובים". למבצע היה מחיר משמעותי בראייה היחידה: הרוסים קיימו בדיקת בטחון מקיפה ואיתרו פירצה תקשורתית שגרמה לדעיכת מקור סיגינט שהיה עד אז ערכי במיוחד. יצוין כי בסופו של דבר אומתה הפלת מטוס שישי כאשר בשיחה חברית של טייסים לשעבר בין  חוסני מובארכ (נשיא מצרים לשעבר שהיה מפקד חיל האויר המצרי במלחמת יום כיפור) לעזר ויצמן (שהיה מפקד חיל האויר בעת ששרת כשר החוץ) מובארכ אישר שטייס רוסי פגוע התבלבל וללא הכוונה מהקרקע ברוסית ניסה לנחות בשדה התעופה אינשאץ (שלא היה תחת הבקרה הרוסית) והתרסק. כתב: יוסי דגן  בסיוע דוד רשף ערך: נעם שפירא מקורות: ראיון עם דוד רשף ב 13.1.2014 והשלמות לקראת פרסום זה לקט מורשת 09-2011 "הפלת 5 מיג 21 סובייטיים ב- 30.7.70   באתר המורשת ביחידה. עמוס גלבוע,  "מר מודיעין – אהר'לה, אלוף אהרן יריב, ראש אמ"ן", משכל – הוצאה לאור, 2013 עמ' 720 בטאון חיל האוויר גיליון 99 אפריל 1976 (עדויות הטייסים) אפרים לפיד, "לוחמי הסתר המודיעין הישראלי מבט מבפנים", ידיעות אחרונות, 2017 עמיר רפפורט ועמרי אסנהיים, "הרוסים לא האמינו שזה קורה", מעריב, 13.8.2005 https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART/969/882.html

  • מבצע "ראש הדג" – הצי"ח לחיסולו של יאסר ערפאת

    רקע מבצע של"ג, שהחל ב-5 ביוני 1982, ושעיקרו היה להרחיק את ארגוני המחבלים מטווח הפגיעה בשטחי מדינת ישראל, הלך והתרחב לכל שיטחי דרום לבנון עד העיר ביירות, כולל העיר עצמה. לתכנית המבצעית קראו "אורנים קטן" ובהמשך "אורנים גדול" ושל"ג מתגלגל. מאחר שכך, היו ראשי ארגוני המחבלים על הכוונת של צה"ל, בהתאם להנחיות הדרג המדיני. המטרה הייתה ל"לנקות" את דרום לבנון ובהמשך גם את אזור בירות מארגוני המחבלים. פירוט כבר ביום הראשון למלחמה – ב-5.6.1982 – הפיץ רמ"ד הפעלה ביחידה נר בהול, שתמצית תוכנו הייתה – מעקב אחר תנועותיהם של אישי פח"ע.עם תום המבצע בספטמבר 1982, נמשך המעקב אחר פעילות ארגוני המחבלים ותנועותיהם של ראשי הארגונים. המטרה של הוצאתם אל מחוץ ללבנון המתינה עד לגירושם לטוניסיה בשלהי שנת 1982.במהלך התקופה הזו עדכן הדרג המדיני את ההנחיה לפעול לאיתורו המדוייק של יאסר ערפאת, ראש אש"פ, על מנת שניתן יהיה לקבל החלטה על חיסולו, בהתאם לאיכות המודיעין שיתקבל הן מהיחידה והן משאר מקורות האיסוף. ערפאת היה על הכוונת של קהילת המודיעין, שניהלה את המעקב אחריו מחפ"ק המודיעין המשולב "ברלב" ב-עליי שבלבנון, תחת שם הקוד "ראש הדג". ב-1.12.1982 הפיץ רמ"ד הפעלה ביחידה צי"ח ראשון בנושא "ראש הדג". כמה ימים מאוחר יותר רע"ן תכנון האיסוף (במחלקת איסוף במקמנ"ר) פרסם הנחיה בנדון: "ראש הדג – עדכון ודגשים". באותו מועד שהה ערפאת בסעודיה והיה צפוי, ככל הנראה, לטוס לירדן. ב-14.1.1983 הפיץ רמ"ד הפעלה ביחידה הנחיה מעודכנת: "ראש הדג – עדכון מס' 1" ובסעיף ה"כללי" של ההנחיה נרשם: המשך המעקב המדוקדק אחר תנועות ראשי המחבלים, בדגש ובעיקר אחר תנועותיו של ראש אש"פ יאסר ערפאת., ו(המעקב) נשאר (כ)צי"ח בעדיפות גבוהה ביותר ליחידה. צי"ח זה יהיה בתוקף עד להודעה חדשה. מטרת נייר זה לעדכן את אופי היערכות היחידה, משימות לכיסוי ושיטת הדיווח, לאור המשך טיפול היחידה בצי"ח זה. ההכנות והמעקב לפני מבצע "ראש הדג" כאמור לעיל, צי"חים מפורטים ומעודכנים הופצו ממחלקת איסוף לכל היחידות כולל יחידה 8200, כסוכנות האיסוף המרכזית, שיכולה הייתה להשיג את מיטב הפרטים והמידע, כאלה שיאפשרו הוצאה לפועל של המבצע.משך חודשים ארוכים, מחודש נובמבר 1982 ועד (ככל הנראה) לחודש מרץ 1984, השקיעה היחידה שעות אדם רבות בכל מגוון אמצעי התקשורת שבאמצעותם אפשר היה לדעת היכן שוהה/נמצא ערפאת (כמעט) בכל רגע נתון. ב-28.11.1982 נפתח יומן מבצעי , שבעמוד השער שלו נכתב: "יומן צוות 'ראש הדג'מועד פתיחה – 28.11.1982 08:00 בנוסף ליומן שורטטה טבלה שכותרתה: "טבלת תנועות אפשריות של ראש הדג" הטבלה כללה עמודה של ימי השבוע ועמודה של תאריכים (החל מ-5.12.1982 וכלה ב 19.2.1983) [לא נמצאה טבלת המשך] בשולי הטבלה נכתב: צפי כללי (למקום הימצאו של ערפאת) בדצמבר (1982) – יהיה במצרים. בטבלה הוצגו גם רישומי זנב של מטוסים, אלה אשר שימשו/הועמדו לרשות ערפאת, וגם אותות הקריאה שלהם, אבל בפועל הטיסו את ערפאת הרבה יותר מטוסים במשך חודשים רבים. יום ה"ע" – היום שבו כמעט יורט והופל המטוס שהטיס את יאסר ערפאת בבוקרו של אותו יום, נקלטו ביחידה שני מירשי טיסה (תוכניות טיסה – FLIGHT PLANS) של שני מטוסי מנהלים ברישום זנב טוניסאי, כאשר הנתיב של שני המטוסים היה מעמאן שבירדן לטוניס.באותם ימים, במסגרת מירשי הטיסה היה מקום ל"הערות" לצורך טיפול מיוחד במטוס ובשני מירשי הטיסה הופיעה ההערה: VIP ON BOARD - קרי, על סיפון המטוס נמצאת "אישיות חשובה מאד". ההערות לא כללו את שמו/תיהם של האח"ם/אח"מים אבל היה ברור לחלוטין , על בסיס הצלבת מידע עם מקורות נוספים, שיאסר ערפאת נמצא על סיפון אחד משני המטוסים הללו.שני מירשי הטיסה האלה דווחו הן בטלפון והן בטלפרינטר למח' המחקר וכמובן למודיעין חה"א. במהלך היום, ולאור המידע שהתקבל, הוזנקו ארבעה מטוסי קרב של חיל האוויר, אשר היו אמורים ליירט ולהפיל את מטוסו של ערפאת מעל הים התיכון. גורמי המבצעים בחיל האוויר שאלו שוב ושוב את חמ"ל היחידה "באיזה מטוס מהשניים נמצא יאסר ערפאת?" וקיבלו אותה תשובה "לא יודעים. יודעים בוודאות שהוא באחד משני המטוסים, לא ידוע באיזה משניהם". וזאת תוך הצמדות למידע שהיה ברשות היחידה ממקורותיה. אחרית דבר בשל אי הבהירות נחתו שני מטוסי המנהלים בשלום בנמל התעופה של טוניס, ויאסר ערפאת הגיע בריא ושלם למחוז חפצו. מטוסי חיל האוויר שבו לבסיסם בלי לבצע את משימתם, רק משום שנפלה החלטה שלא להפיל את שני המטוסים אלא רק את המטוס בו טס ערפאת, וזה כאמור, לא זוהה בוודאות. כך בא לסיום צי"ח "ראש הדג". הערות לגבי מידע חיוני לצורך קבלת החלטה על יירוט מטוס כנ"ל ב- 28.2.84 הגיש ראש המדור, שהיה גם הפרוייקטור של היחידה לנושא צי"ח "ראש הדג", מסמך פנימי למפקדיו , לקראת דיון להפקת לקחים אצל ראש אמ"ן. הנה המסמך, בהשמטות המתחייבות מפאת בטחון המידע: "להלן המלצותי לדיון אצל ר' אמ"ן:- מידע על צפי לתנועותיו של 'הראש' – יכול להינתן אבל לא בכיסוי הרמטי של 100%. רשתות פח"ע – סגורות הרמטית גם היום. שיחות  בינלאומיות- לעולם לא (י)היה כיסוי הרמטי; סיכוי "הפספוס" של התראה לתזוזה של "הראש" – משתנה; מידע חיוני ותנאי בל יעבור לביצוע מבצע הוא שיתוף פעולה בין ארגוני (המוסד, יח' 8200, חיל האוויר) הכולל הצלבת מידע ווידוא חד משמעי שהיעד למבצע אכן נמצא על המטוס (כאשר מדובר במבצע הכולל יירוט מטוס). בהתעלם ממטלות המוסד, ובהדגשה שבתכנית הטיסה של המטוס כמעט אף פעם לא צויין ש"הראש" נמצא במטוס אלא לכל היותר SPECIAL FLIGHT או VIP ON BOARD , כי אז הסיכוי שכל הנתונים הדרושים (לצורך ביצוע יירוט) יהיו בידינו בזמן ריאלי, נמוך מאד. בהתעלם גם מהנ"ל (סיכויי ההסתברות) מה יכולנו לעשות? כיסוי מלא ורציף 24 שעות ביממה של כל מקורות ה"א" (ראה הערה למטה) בכל בסיסי היחידה. בפועל זה היה כמעט בלתי אפשרי , בגלל היקפי הכיסוי ואמצעי הדיווח. לדעתי אלה נתוני המינימום/אופטימום, שחייבים להביא לידיעתו של ר' אמ"ן הערה: מקורות "א" – התקשורת הטלגרפית של הAFTN – AERONAUTICAL FIXED TELECOMMUNICATION NETWORK. היום קיימים באינטרנט אתרים כמו FLIGHTRADAR24  ו- FLIGHTAWARE שמספקים בקלות את המידע בנוגע למירשי טיסה (FLIGHT PLANS) ונתיבי הטיסה. הערה 2: העיתונאי רונן ברגמן פירסם כבר ב-2018, כתבה בכותרת "הנוסעים או ערפאת" והנה הקישור לכתבה ההיא: https://m.yediot.co.il/articles/5075963 בתחילת יוני 2022 שוב מיחזר ברגמן את הכתבה, הפעם במלאת 40 שנה למבצע של"ג ושם הזכיר שמות קוד כמו "דג מלוח" ו"דג זהב", שבינם לבין המציאות – אין קשר. כתב: קותי אלעזר ערך: נעם שפירא

  • לכבוד 75 שנה לעצמאות ישראל - סיפורו של "מקור מיוחד" במקווה ישראל

    האזנה לאויב הייתה קיימת בפועל כבר מסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת ושנים רבות לפני קום המדינה. ההאזנה התבצעה על ידי המחלקה המדינית בסוכנות היהודית ועל ידי שרות הידיעות (ש"י) של ארגון ההגנה. ההאזנה היתה לטלפונים באופן ישיר או באמצעות עובדי מרכזיות יהודים, ובסוף שנות השלושים היא התרחבה גם להאזנה לרשתות אלחוט באמצעות חולית האזנה בתל אביב. החוליה הוקמה על ידי מרדכי ורצמן (אלמוג), מפקדה הראשון של היחידה, והיא עקבה אחר משטרת המנדט, בעיקר בפעילותה לסיכול ההעפלה לארץ. המתיחות המתגברת בשלהי תקופת המנדט ובמיוחד לאחר קבלת החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, שהביאה להתגברות ההתקפות הערביות על הישוב היהודי חייבה ריכוז מאמץ להאזנה בשפה הערבית, במטרה לסכל תוקפנות ערבית שהתפשטה בכל רחבי הארץ. בין היתר הותקפו השכונות הדרומיות של תל- אביב, כמו שכונת התקווה, שכונת שפירא ואחרות, ואף חולון ובת ים, שגבלו באזורים הערביים ביפו וסביבתה. הערבים תקפו גם דרכי תחבורה, לעיתים תוך קבלת סיוע מן הבריטים וביצעו ירי מתמיד לכיוונן. יפו עצמה היתה מרכז ערבי גדול, ופעלו בה כנופיות ותגבורות ערביות שהגיעו מחוץ לעיר להגן עליה וכבסיס להתקפות ממנה. במסגרת  הכיסוי המודיעיני הפעיל הש"י האזנה במרכזית הדואר הראשי ביפו, באמצעות עובדים יהודיים בדואר. בתחילת 1948 מונה איסר הלפרין (לימים הראל) למפקד הש"י בתל- אביב. באותם הימים, עקב האירועים בשטח נותקה יפו מתל- אביב. כתוצאה מכך, הדואר הראשי של יפו פסק מלהיות מקור מודיעיני משמעותי. היווצרות הגבולות היקשתה מאד על מגע עם מקורות אנושיים ביפו, ונוצר צורך בהשגת מידע שוטף ומהימן. איסר הראל החל לבדוק את האפשרות להתחבר לקשר הקווי של יפו החוצה. יוזמה זו היתה קשורה למאמץ נרחב יותר של הש"י, החל מהחצי השני של 1947 להרחבת פעילות ההאזנות בכל מחוזות הש"י. איסר הראל יפו היתה מחוברת בקשר טלפוני קווי לרמלה, שהיתה מרכז ערבי גדול. ברמלה פעלה מרכזית הטלפונית הבינלאומית למצרים (Palestine Central) והבין-עירונית לירושלים ולערים אחרות. המצב בשטח היה כדלקמן: קווי הטלפון שחיברו את יפו לרמלה נותבו על כבל עילי על עמודי טלפון ובכבל תת-קרקעי. הקו העילי סבל מפגיעות וניתוקים תכופים, וממילא ההתחברות לקווים העיליים לא הייתה מעשית מחמת החשיפה לפעילות המשמרות הבריטיים, אשר עסקו באבטחת הדרך לירושלים. האפשרות השניה היתה לבדוק את ניתוב הכבל התת-קרקעי בין יפו לרמלה ולחפש אליו גישה מתאימה. מי שיכול היה לתת את המידע הזה היה המהנדס הבכיר  היהודי של הדואר. כאן נכנס איסר הראל לפעולת שיכנוע חד משמעית אשר הובילה, בסופו של דבר לכך שהש"י קיבל את מפת ניתוב הכבל הזה. (כנראה לאחר שהמהנדס התגבר על תחושת הפגיעה באמון מעסיקיו הבריטיים). מהנדסי הש"י בדקו את הפרטים ולאחר בדיקתם הגיעו למסקנה כי אזור מקווה ישראל מתאים  מבחינה מקצועית וביטחונית, להתחברות לכבל המחבר בין יפו לרמלה הפרוס לאורך הכביש שבין הערים. בשלב הבא נפגש איסר הראל עם מנהל בית הספר החקלאי, אליהו קראוזה,  אשר נעתר לבקשתו להקים צריף ליד השער של בית הספר  באמתלה, שישמש נקודת תצפית  על הנעשה בכביש החיוני יפו - רמלה. התוכנית הייתה לחפור מנהרה מן הצריף אל מתחת לכביש יפו-רמלה, עד שוליו המרוחקים של הכביש, שם היה טמון הכבל התת- קרקעי. החפירה התנהלה יום ולילה באופן רצוף במשך שלושה שבועות מהצריף אל הכבל. היא הסתיימה בפברואר 1948 בחיווט מקביל לכל אחד מהזוגות שבכבל. ניתובי המקור עם תחילת ההאזנה התברר כי המקור כלל 40 קווים, שבאמצעותם דיברו מנהיגים ומפקדים ביפו הערבית עם עמיתיהם בארץ ובעולם הערבי. בשלב זה מערכת הטלפון בארץ היתה משובשת, קווים במרכזיות לא נותקו ונותרו מחוברים ובאי סדר זה היו גם קווים למרכזיות בעמאן ובקהיר שנותרו מחוברים. לאחר החיבור, הקווים זוהו ונקבעו עדיפיות להאזנה. ערכיות המקור תחנת ההאזנה בצריף במקווה ישראל, שכונתה "ברז", כיסתה את הקשר הבינעירוני של יפו ליתר ערי הארץ, ודרך המרכזיה הבינלאומית לקהיר ולחו"ל. עד מהרה התברר כי לידיעות שהתקבלו ממקווה ישראל  (בשם המקור: "חץ") היה ערך טקטי ואסטרטגי, מדיני וצבאי. רצ"ב מספר דוגמאות לערכיות המידע ממקור מיוחד זה : קבלת מודיעין על חסן סלמה, מפקד הכנופיות הידוע, במפקדתו בבית- דגן . כיבוש בסיס תל-ליטווינסקי (כיום תל-השומר) בעקבות מידע על עיתוי עזיבת הבריטים את הבסיס. מידע על הגעת תגבורות ערביות של צבא ההצלה וכוחות אחרים כסיוע ליפו. מידע על כוונת ערביי יפו לנטוש את העיר לפי הוראות ההנהגה הערבית (על מנת לחזור אליה בתום המלחמה והשגת הניצחון). בעקבות מידע זה ההגנה הקצתה ללחימה ביפו פחות כוחות והייתה אפשרות לתגבר אזורי לחימה אחרים. מידע שוטף על מצב התושבים ביפו, מידע פוליטי פנימי על ההנהגה הערבית וקשר עם הבריטים, מידע מדיני, המצב הכלכלי, הגעת תגבורות ומצב התחמושת ביפו. ידיעות על הקרבות שהתחוללו סביבה במבצע "חמץ", תל אל-ריש ועוד. בונקר ההפקה של המקור המיוחד במקווה ישראל (1) עבודת ההאזנה במתקן לא היתה נוחה, ההגעה למקום היתה מסוכנת, והמאזינים עבדו בו לעיתים ברציפות 20 שעות. המאזינים ששלטו בשפה הערבית אותרו וגויסו על ידי הש"י. עם תום פעילות במקום לאחר כיבוש יפו ב-13.5.1948, הצטרפו חלקם לשרות מודיעין/2 (ש.מ.2) ביפו שהיה ראשיתה של 8200. בין המצטרפים היו יהושע חורש ויהושע חלמיש שהחלו את דרכם ב"ברז". הדיווח לצרכנים שיצא ממקווה ישראל למרכז הש"י בתל אביב ומשם למטה "ההגנה" נעשה באמצעות רצים, בדרך עפר ממקווה ישראל לשכונת התקווה, שהייתה מטווחת במשך היום והלילה משכונות ערביות סמוכות. השימוש בדרך הזו נעשה בלילה והיה מלווה גם בחשש מירי של כוחותינו על חשודים שנעו בלילות. עם כיבוש יפו וכניעתה ב- 13 במאי 1948 ירדה חשיבותו של המקור. הוא המשיך לפעול תקופה מסוימת לתקשורת בין יפו לרמלה שטרם נכבשה, ולאחר כיבוש רמלה סיים את פעולתו. הטור נכתב מחדש על ידי יוסי דגן על בסיס לקטים קודמים של משה עזוז ומנחם בידרמן, בתוספת מקורות נוספים, ונערך ע"י נעם שפירא (1) ע"פ ספרו של יהושע חורש An Iraqi Jew in the Mossad, שגויס ושרת במקום.

bottom of page