מחלקת קליטה בעבודה הפעם הקדשנו את הטור למורשת היחידה בתחום הטכני-הנדסי, למתן פתרונות להתמודדות מול אתגרים בתחום הקומינט שחייבו בניית יכולת חיונית בתוך היחידה ולא באמצעות מיקור חוץ מהארץ או מהעולם. "פורמה" הייתה מערכת שפותחה במרכז הטכני ביחידה בשנים 1975-1978 לצורך גילוי והאזנה לתקשורת אוירית צבאית (אויר אויר ואויר קרקע) בתחום התא"ג (UHF = 225 - 400 MHz). המערכת נועדה לגילוי מהיר של תדרים חדשים שבשימוש האוייב (לאחר החלפת תדרים) - ולהאזנה שוטפת לערוצים בתדרים שנתגלו. הסיבה לפיתוח המערכת: היערכות היחידה למעבר הצפוי בסוף שנות ה- 70' של המאה הקודמת של חילות האויר של מצרים וסוריה מן הסטנדרט הסובייטי לתקשורת אוירית (בתגמ"ג - 600 תדרים אפשריים)  לסטנדרט המערבי (תא"ג)  7,000 תדרים אפשריים. רקע: המאפיינים המיוחדים לתקשורת אוירית: תשדורות קצרות מאד - לעתים שניה או שתיים בלבד ("אני מעל [קוד מקום]"). המידע הנקלט ערכי ביותר אך בעל משך חיים של שניות ספורות בלבד (מטוסים באוויר) ולכן חייב להיות מדווח מיידית לח"א. החלפת עשרות תדרי הערוצים שבשימוש האוייב לעתים מזומנות וכמובן לפני תרגיל או מתקפה.  תחום עוצמות אות רחב מאד – מאותות חלשים ביותר ממטוסים בעודם על הקרקע בשדות תעופה מרוחקים, ועד לאותות רבי עצמה הנקלטים ממטוסים באויר מעל אנטנות הקליטה. עד שנת 1969 אותרו תדרי התקשורת האווירת של האוייב ע"י סריקה ידנית של תחומי התדרים באמצעות סיבוב חוגת מקלט האזנה, בדומה לאיתור תדרים חדשים ברשתות האחרות להן האזינה היחידה. עקב מאפייני התקשורת האווירת לעיל, במיוחד המשך הקצר של התשדורות והמספר הרב של התדרים האפשריים – הרי שלאחר החלפת תדרים לקח ליחידה זמן רב (לעתים כשבועיים ויותר) עד שאותרו מחדש כל הערוצים הפעילים בתדרים החדשים והוצבו עליהם מקלטי האזנה בעמדות האלחוטנים. לבעיה זו נדרש פתרון. לגילוי והאזנה לתקשורת האוירית בסטנדרט הסובייטי בתחום התגמ"ג נמצא פתרון מן המוכן מתוצרת חברה גרמנית: מערכות "שושנה" – שהתבססו על מערך של כ- 600 מקלטים נקודתיים, מקלט מול כל תדר אפשרי. מערכות אלה נרכשו והובאו מגרמניה ליחידה בסוף שנות ה- 60', הותקנו בבסיס "בבל" (אום חשיבה בסיני ) ובמרחב צפון,    ונתנו פתרון מצויין לגילוי מיידי של כל תדר חדש ולניתוב התדרים המזוהים לעמדות המוצבות בקשר עין סביב נציג חיל האויר (נח"א) - המדווח מיידית ל"בור" של ח"א. אך לתקשורת האוירית בסטנדרט ה"מערבי" לא היה פתרון טכני לגילוי מהיר באותה עת. פתרון של מקלט מול כל תדר בדומה ל"שושנה" לא היה מעשי עקב המספר העצום (7,000) של המקלטים הנחוצים. בוצע סקר היתכנות (פרוייקט "פוגה") בתעשיה למציאת פתרון לבעיה בטכנולוגיות מתקדמות שונות – אך עקב מחסור תקציבי ולוחות הזמנים הארוכים למימושו בתעשיה - הוחלט ביחידה על פיתוח פתרון פנימי – פרוייקט "פורמה" – על בסיס מקלטי סריקה מהירים. מערכת "פורמה" נדרשה לעמוד במפרטים העיקריים הבאים:  גילוי כל שידור בתחום התא"ג שעצמתו גבוהה מ- 5DB מעל לרעש (סף השמיעה) - בהסתברות הגבוהה מ-  99%. ניתוב כל תדר חדש המתגלה לעמדת חיפושים בתוך פחות מחצי שניה. ניתוב כל תדר מוכר לעמדות ההאזנה בתוך פחות מעשירית השניה מעלייתו לאויר. בהתאם תוכננה מערכת "פורמה" לביצוע סריקה מהירה של תחום התא"ג באמצעות שבעה מקלטי גילוי מהירים מפוקדי מחשב הסורקים מקטעים של התחום במקביל ומציגים את התדרים שנתגלו בעמדת חיפושים בתוך פחות מחצי שניה מהופעתם. בנוסף היה במערכת בנק דינמי של 10 מקלטי האזנה נשלטי מחשב שניתבו את השמע בתדרים החדשים לעמדת החיפושים ואת השמע בערוצים המוכרים לעמדות ההאזנה. הרגישות הגבוהה הנדרשת הושגה באמצעות מערך של עשרות סיפי גילוי דינמיים "רוכבי רעש" המשתנים אוטומטית בזמן אמת ע"י מחשב המערכת בהתאם לשינויי רעש הקליטה - באופן שישמר קצב אתרעות שוא נמוך וקבוע למפעילי המערכת.   שיטה זו (שאומצה ממערכות מכ"ם) - איפשרה שמירת רגישות המערכת לגילוי אותות על סף השמיעה למרות השינויים ברעש. שילוב מאפיין זה עם מהירות הסריקה הגבוהה איפשר קליטה וזיהוי גם של בדיקות קשר של מטוסי אוייב עם מגדל הפיקוח בש"ת מרוחקים בעודם על הקרקע בטרם המראה,   פיתוח מערכת "פורמה" לווה באתגרים טכניים לא פשוטים: אחרי פיתוח מאומץ של שנתיים, כאשר הופעלה לראשונה במעבדה – הסתבר כי למרות אמצעי הבידוד והסיכוך הקפדניים שננקטו - "נסתמים" מקלטי הסריקה באלפי גילויי שוא שמקורם במתנדי מקלטי הסריקה האחרים במערכת - הסורקים במקביל.  הפתרון שהציע פרויקטור המערכת  חייב החלפת המחשב למחשב חזק יותר, הכפלת קיבולת זכרון המחשב (מ- KB4 ל- KB8... כן, KB, לא MB ולא GB)!!!, כתיבה של חלק גדול מהתכנה (שנכתבה בשפת אסמבלר) מחדש – וכתוצאה הארכת הפרוייקט בשנה שלמה נוספת. להפתעת מנהל הפרוייקט אישר הרע"ן מוטי דור-און ז"ל (לימים תא"ל ומפקד היחידה) את הפתרון הזה - ואחרי שנה נוספת של פיתוח הופעלה המערכת בהצלחה והותקנה בשטח.   מערכת "פורמה" הופעלה לראשונה בשנת 1978 במרחב תיכון,  מול חילות האויר שבמרחב שהיו מבוססים על מטוסים מערביים ועבדו בסטנדרט המערבי. עם המעבר ההדרגתי של שאר חילות האויר  גם הם לשיטה המערבית – יוצרו מערכות "פורמה" נוספות והותקנו בבסיס מול הזירה המערבית ובבסיס המרכזי במרחב צפון מול סוריה ובבסיסים נוספים. מערכות "פורמה" שימשו ביחידה כמערכות התרעה בקו ראשון מפני תקיפה אוירית וכמערכות ההאזנה העיקריות לתקשורת אוירית במשך 24 שנים (1978- 2002), עד לגריטתן עקב התיישנות הציוד והפסקת יצור חלקי החילוף. דורות רבים של אלחוטנים, מפקחים, מהנדסים וטכנאים ליוו את המערכות הללו לאורך חייהן הארוכים. מערכת "פורמה" זכתה בפרס ראמ"ן לחשיבה יוצרת לשנת 1979, כשנה לאחר שהופעלה לראשונה.  כתב סא"ל (מיל) גבי אילן, ערך נעם שפירא

בשנים  1962-1970 התחוללה בתימן מלחמת אזרחים לאחר הפיכה צבאית שבה המשטר המלוכני הודח ע"י מהפכנים רפובליקאים. המשטר החדש נתמך ע"י מצרים שנשיאה, גמאל עבד אלנאצר, היה נושא הדגל של הפאן-ערביות בהגמוניה מצרית – מגמה שישראל ראתה בה איום אסטרטגי. בין היתר נשלח חיל משלוח מצרי של 70,000 איש לתימן לסיוע בלחימה במלוכנים. נוכח מצב זה היה אינטרס משותף לישראל ולבריטניה, שהחזיקה אז בעיר עדן בתימן כמושבת כתר בריטית, לסייע למלוכנים כנגד האיום מהמשטר החדש . בין שתי המדינות הוסכם על פעולה משותפת שבה ישראל סייעה לכוחות המלוכניים באופן חשאי ע"י אספקת נשק בהצנחה בשיתוף גורמים בריטיים. מבצעי ההצנחה כונו "רוטב" ואח"כ "דורבן" והם בוצעו באמצעות ח"א במטוסי תובלה מסוג סטרטוקרוזר.  "המוסד" תמך במבצעים על הקרקע בתימן וקיים את הקשר עם הבריטים שלקחו חלק פעיל בהם.  חלקיהם של חיל האויר ושל המוסד פורסמו בהרחבה בפומבי (בטאון ח"א גיליון 180 ומבט מלמ גיליון 66 ממאי 2013) , אך דווקא חלקה של היחידה נותר עלום ומתפרסם כאן לראשונה:     ב- 1964 צוותו 2 אלחוטנים (יעקב ברזילי וראודור מנור) מהבסיס בירושלים להשתתף באבטחת טיסות הצנחה אלו. הם היוו צוות קבוע וצורפו אליהם שניים נוספים כמשלימים (ניסים בן עטר ואיציק שמאי) ללא טכנאי מלווה. הצוות בצע על המטוס  אבטחת טיסה לכ- 14 טיסות מורכבות ורבות סיכון שכללו: טיסת לילה לתימן בנתיב ישיר ונמוך מאד (כמה עשרות מטרים) שחלקו עבר מעל מדינות אויב ירדן וסעודיה, הצנחה לילית באזור צנעא וחזרה ללא נחיתת ביניים.   למרבה המזל, לא היו הרבה קליטות ולא אותרו איומים על הטיסות. באחת הטיסות היתה סופת גשם וברד מדברית מעל סעודיה שאילצה את הטייסים לאסוף גובה. על אחת הטיסות העיד הטייס סא"ל לברם מח"א ש"המאזין הודיע לנו שיש מיגים מצריים באוויר, בדרך אלינו במגמת יירוט. מיד צללנו בחריפות כדי לנתק מגע" ממרחק הזמן צוות היחידה לא זכר אירוע כזה, אך זו בדיוק היתה מטרת  השתתפות הצוות שלנו בטיסות.  באחת הטיסות היה גם דווח על ירי  לעבר המטוס, שהתברר כירי קרקעי במסגרת קרב בין הכוחות הלוחמים.   המשתתפים פעלו בבגדים אזרחיים, צוידו במטבעות זהב למקרה חירום וקבלו הקצבה של 150 ל"י לרכישת בגדים תמורת קבלות. במקרה של טיסות עוקבות לילה אחרי לילה הם שוכנו במלון אוויה ליד סביון שהיה אז מלון יוקרתי ושימש את ציוותי האויר של חברות התעופה האזרחיות בש"ת לוד.  בתום הפעילות חיילי היחידה יעקב ברזילי ראודור מנור ואיציק שמאי זומנו לרמטכ"ל יצחק רבין והוענקה להם תעודת הערכה אישית בחתימתו.   כתב: יוסי דגן  ערך: נעם שפירא

"בני המשפחה (אודי, וענת, נעמה ו... והנכדים) שמי נעם שפירא ואני מייצג כאן את היחידה בה שירתו משה ורותי זכרם לברכה, ואת סניף צוות רעננה שמשה היה בין חבריו. אנו מביאים את משה ורותי לקבורה ביום מיוחד זה ה-5 ביוני יום חיל המודיעין לזכר היום שבו פרצה מלחמת ששת הימים ב-1967. משה ורותי היו באותם הימים שרתו ביחידה שנקרא אז 515 (והיום 8200) במוקד שבו תרמה היחידה את המודיעין הערכי ביותר שהביא לנצחון המרשים על צבאות מצרים, סוריה וירדן והרחיבה את שטחה של המדינה ברמה"ג, ביהודה ושומרון ובסיני. הייתי בקשר טוב מאד עם משה וגם עם רותי, ומשה סיפר לי כי בשנת 1953 הופיעה מודעה בעיתון, מודעה מעורפלת מאוד בה ציינו שמחפשים נערים בני 16, לא ציינו שום שיכול להעיד על הקשר אל חיל המודיעין, משה הסתקרן מנוסח ההודעה והסודיות שאפפה אותה, לאחר שהגיע למקום הנדרש הוא הוכנס יחד נערים נוספים לבית הירוק ביפו לקורס יחד עם עוד 10 נערים לקורס הקד״צ בו למדו להיות אלחוטנים.  בגיוסו הוצב משה בבסיס דרום בבאר שבע, שם שירת שנתיים וחצי כאלחוטן עד 1957. במהלך שירותו בשנת 1956, יצא משה למבצע קלקיליה בתור מפקד צוות אלחוטנים, באותה השנה לאחר מבצע קלקיליה נקרא משה למבצע קדש 1956, שם ליווה את יחידת  הצנחנים. בתום המלחמה יצא לקורס מ"כים לראשונה ביחידה יחד עם 2 מחבריו. כאשר הסתיים הקורס הם חזרו ליחידה לעיסוק בהדרכה. ב1958 יצא משה לקורס קצינים. ב1959 הוצב משה לפקד על מתקן היחידה בירושלים  ב1961 נשלח משה למשימה כמפקד צוות האזנה בצוללות, צוות האלחוטנים סופח לצוללת בשם ״רהב״ שהפליגה לכיוון אלכסנדריה,  כאות הוקרה על השתתפותו במשימה קיבל משה מגן, סמל של הצוללת.  ב1963 נשלח משה למשימה בחו"ל (בקרן אפריקה) כמפקד צוות אלחוטנים   1964 משה חזר לכהן כמפקד הבסיס בירושלים, שם הכיר את רותי שהייתה אלחוטנית בקורס הראשון שבו שילבו נשים בענף האלחוט, רותי הוצבה לשרת בירושלים. בסוף 1964 השתחרר משה מהצבא, היה לו רצון לשינוי, ריענון קל בחוץ, אך בסוף ספטמבר 1965 חזר ליחידה ושימש כמפקד מרכז הדיווח של היחידה. הוא היה בין אלה שהתריעו על כוונות המצרים לצאת למלחמה שפרצה ביוני 1967.  עם תום הקרבות יצא משה לסיני ביר גפגפה כמפקד צוות מהיחידה בכדי לספק מענה מודיעיני לכוחות צה"ל בשטח.  לאחר מכן יצא משה מטעם הצבא ללימודי שפה וספרות ערבית וגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים, משה סיים את לימודים ב1970  לאחר 3 שנים של לימודים.  מאז ועד לשחרורו היה משה מפקדם של מסגרות שונות ביחידה בהם מפקד בסיס מרכזי, מפקד מרחב , מפקד הגדוד הקרבי של היחידה ובתפקידו האחרון מפקד "חצב" בין השנים    1976-78. יחידה זו נסגרה לפני שנתיים וממש בימים אלה בעקבות מלחמת חרבות ברזל היא מוקמת מחדש.   משה היה מפקד לדוגמה, נותן ביטחון לפקודיו ונכון לכל פעילות מבצעית שהתבקשה. איש מקצועי עם ידע בתחום של השפה ותרבות האסלאם שכה חסרה לנו בחיל המודיעין בימים אלה. הקשר בין משה לרותי התחיל באהבה אסורה של מפקד עם חיילת שתחת פיקודו, לא היה עובר בקלות בימינו אלה, אבל היתה זו אהבת אמת רותי היתה בת זוג מקסימה ושותפה נהדרת. וקשה שלא להתפעל מההחלטה של משה שאין לו חיים בלעדיה.  יהי זכרם של רותי ומשה צרור בצרור החיים לעולם. אנחנו נזכור אותם !" נעם שפירא ר' תחום המורשת ביחידה 8200

בעקבות מלחמת ששת הימים (יוני 1967) התרחבו משימות היחידה וגדל מספר הבסיסים. ב-22 פברואר 1968 הוציאה היחידה מסמך על "ארגון מפקדת יחידה 515 והמרחבים". במסמך זה הועלה לראשונה הצורך בהקמת גוף אג"מ במפקדת היחידה. נושאים נוספים במסמך היו הקמת ענפים נוספים במטה וארגון תקני של המרחבים, כולל מרחבים חדשים. ביוני 1971 הועלה במסמך "הצעה לארגון מחדש – יח' 848" הצורך "... להפריד ביחידה בין הגורם העוסק בהכנת האנשים והכלים לבין הגורם העוסק בהפעלת המערכת להפקת הידיעות".  בתחילת 1973 החלה בעבודתה "ועדת מבנה 848", אך עבודתה נפסקה עם פרוץ מלחמת יוה"כ (אוקטובר 1973). ב-1974 שוב עלתה לדיון סוגיית הניהול השוטף אל מול התכנון לטווח ארוך, על בסיס החומר שהכינה הוועדה הקודמת. שגרת הפעילות ביחידה תוארה כך: "בפעילות היומיומית של היחידה שלובים זה בזה אלמנטים האופיניים למפקדה חיילית ולמפקדה מבצעית ללא כלי מטה נפרדים לכל אחת מהפונקציות" ומכאן היתה המלצה להקים מטה מקצועי בנפרד ממטה מתאם". (2) בהצעת תכנית העבודה של היחידה לשנת 1976 שנשלחה למקמנ"ר ב-10.11.1975 נכתב כי  "ברגיעה 8200 הינה יחידת בט"ש, אשר מפקדיה עסוקים רוב הזמן בעשיית המודיעין ההתרעתי והנלווה למבצעים – בזה מבחנם ומבחן המערכת. במצב זה טמונה סכנה של הסחת הדעת מבעיות המחר, ירידה ברמת המקצועיות, בזבוז כספים בגלל חוסר גופי חשיבה ותכנון המשוחררים מהלחץ היומיומי של המודיעין ההתרעתי".  בהמשך מציעה התכנית להקים את תפקיד הרמ"ט, אשר יאפשר לסגן המפקד "להתרכז במשימות הפיתוח, התורה וההדרכה ולרכז את עבודת המרכזים המקצועיים. ראש המטה יהיה אחראי לכוננותו והפעלתו השוטפת של המערך הפרוס, ישא באחריות הישירה לניהול השוטף של יצור מודיעין-סיגינט ולשם כך ירכז את עבודת המטה המתאם... בכך יצמצם את מוטת השליטה של המפקד וסגנו וייעל את עבודת מפקדת 8200" רק כשנתיים לאחר מכן בשנים 1977-8 בוצעה עבודה מקיפה על מבנה היחידה במה שמוכר כ"ועדת דישי" ופרסומה במרץ 1978 תחת הכותרת "מפקדת 8200 והיחידות הכפופות – ארגון ומפתחות כ"א". ועדה זו מיסדה את השינוי אשר בעקבותיו נקבע תפקיד רמ"ט במפקדת היחידה במסגרת ההפרדה בין המטה המקצועי למטה המתאם.   בבדיקה נלקחו בחשבון משימות היחידה, פריסת היחידה, כמות החיילים והקצינים הנדרשת למילוי המשימות הללו, תחזית גידול המשימות לשבע השנים הבאות בתחומים היעודיים, הטכנולוגיים והלוגיסטיים. בעבודה זו הוכר הצורך לבסס את מפקדת היחידה בדומה למפקדת אוגדה בצה"ל ע"י מפקד בדרגת תא"ל (עד אז היה בדרגת אל"מ) ולצידו סגן (אל"מ) וראש מטה (אל"מ). תהליך התקנון הסתיים באישור הדרגות והתפקידים באפריל 1977.  מפקד היחידה אל"מ אריה בנטוב הועלה לדרגת תא"ל הראשון מבין מפקדי היחידה, וסא"ל טוביה פינמן ז"ל הועלה לדרגת אל"מ והיה לראש המטה הראשון של היחידה. קוים לדמותו של הרמ"ט הראשון החודש ביולי ימלאו 89 שנים להולדתו של אל"מ טוביה פיינמן ז"ל, שהקים ביחידה את מח' מסרגה והיה ראש המטה הראשון ביחידה שנכנס לתפקידו בשנת 1976.  טוביה נולד בעיר קישינוב ב-20 ביולי 1935. עבר מסלול תפקידים בצה"ל. בשנת 1967 אותר רב-סרן טוביה פיינמן על ידי ראש אמ"ן, אלוף אהרן יריב, להקים ולעמוד בראש יחידת סיגינט לטיפול באתגר הרוסי (הסובייטים) שהתמקם במזה"ת, בדגש על מצרים וסוריה.  גוף חדש זה הוקם בתוך יחידה 515 (כיום 8200). כינוי המסגרת  הזו היה "מסרגה". בשנת 1971 קיבל דרגת סגן-אלוף. טוביה עמד בראש "מסרגה" עד לגירוש הסובייטים ממצרים בקיץ 1972. שיא הפעילות של "מסרגה" היה ביולי 1970 במסגרת מבצע "רימון 20", בו דיווחה היחידה בזמן אמת לחיל האוויר וסייעה בהפלת חמישה מטוסי מיג שהוטסו על ידי טייסים סובייטים. באוקטובר 1973 התקבלו גם ממקורות "מסרגה" ידיעות על עזיבה מסיבית של מומחים סובייטים ומשפחותיהם כסימן מעיד למלחמה, אך המודיעין נכשל בהבנת המצב ההתרעתי. יחידת "מסרגה" נודעה בגיבושה החברתי הייחודי וברמתה המקצועית ללא פשרות בזכות אישיותו המיוחדת של טוביה כאדם וכמפקד. עם דעיכת המעורבות הסובייטית השתלבו בוגרי "מסרגה" בתפקידי פיקוד משמעותיים ביחידה 8200 ובקהילת המודיעין כולה.   בשנת 1976 התמנה לראש המטה הראשון של היחידה והועלה לדרגת אלוף-משנה באפריל  1977. טוביה היה איש של אנשים, מפקד מוערך שידע להניע את כל פקודיו לביצוע משימתם מתוך הכרה והערכה לאישיותו. דלתו היה  פתוחה 24/7 לכל המפקדים והחיילים. טוביה גילה רגישות גבוהה לדיווחי אמת ולא היסס להעמיד לדין גדולים או קטנים, אם חפר ומצא שנהגו שלא כשורה. באוקטובר 1978 יצא ללימודים לתואר שני בטכניון בחיפה בפקולטה להנדסת תעשייה וניהול. נושא עבודת הגמר שלו היה: "מערכות אדם-מחשב-מכונה במערכות תעשייתיות". בשובו מהלימודים בשנת 1980 התמנה לתפקיד ראש מחלקת ציוד ותקציבים של מפקדת קצין מודיעין ראשי. בשנת 1981 פרש פיינמן מצה"ל בתום 26 שנות שירות. בשנת 2002 הלך לעולמו ממחלת הסרטן . תפקיד הרמ"ט לאורך השנים במהלך השנים מאז 1976 נעשתה חלוקת התפקידים בין שלושת בעלי התפקידים על פי אישיותם, ניסיונם ואופיים. חלוקת האחריות בין הסגן לרמ"ט כפי שמופיעה במסמכים שהוזכרו לעיל היתה בתחילת הדרך:  סגן המפקד  הינו מ"מ המפקד בהעדרו, אחראי להכנת תכניות העבודה של היחידה, תכנון התקציבים וניווט קשרי החוץ של היחידה (קש"ח). הרמ"ט  ממונה על המערך הפרוס, הניהול השוטף של צרכי היחידה מול כל גורמי המטה בחמ"ן ובצה"ל בתחומי משא"נ, בינוי ולוגיסטיקה, והקשר עם מערך ההדרכה.   לעיתים, כאשר סגן המפקד הגיע מהתחום הטכני, היה הוא המנחה המקצועי של הגופים הטכנולוגיים, ואילו הרמ"ט שהגיע מתחום הפיקוד היה הכתובת של מפקדי המרחבים, והכשרת המערך הפיקודי והמקצועי. כאשר הרמ"ט הגיע מהתחום המודיעיני היה הוא המנחה המקצועי של גופי הב"ר והעיבוד.  בשגרת הפעילות התקיימה פגישה שבועית [פ"ע לשכה]  (בד"כ בימי שישי אחה"צ, כשעוד עבדו בימי שישי) של השלישיה לסגירת קצוות ולתכנון עבודה וחלוקת משימות לתקופה הבאה.  בתחילה הושקע מאמץ של הרמ"טים לבסס את תפקידם ואחריותם כלפי גופי המטה והמערך הפרוס. כל אחד מהרמ"טים הראשונים עסק, בד"כ, בחזית בולטת אחת על מנת למסד את התפקיד ואחריותו. כך החלו פגישות עבודה של הרמ"ט עם גורמי המטה בחמ"ן, פגישות סגל המטה פעם בשבוע אצל הרמ"ט, יום שבועי לביקורי הרמ"ט ביחידות המערך הפרוס, סבב תקופתי של מטה היחידה בראשות הרמ"ט לביקורת באחד הבסיסים או המרחבים וכד'.  לימים, הכין אל"מ (מיל) יואב חסאן מצע מפורט של משימות הרמ"ט במסגרת אחריותו בינו לסגן המפקד. פירוט הנושאים השונים, כולל הגדרות של יחסי הגומלין בין הרמ"ט לכל בעלי התפקידים עימם הוא בקשר ביחידה ובחמ"ן ובצה"ל. יש במצע הרחבת תחומי האחריות והבקרה על נושאי מוכנות היחידה למלחמה, בטיחות ובטחון, ריכוז פרויקטי בינוי וטכנולוגיה, ההיערכות בבסיסים ושינויי היערכות, אחריות לפיתוח כ"א לנושאי הפיקוד במערך הפרוס ובתחומי המנהלה, פעילות התנדבותית בקהילה וכד'. המצע מגדיר את היותו של הרמ"ט מפקדם של מפקדי המערך הפרוס, הרחבה שאינה מוגדרת כך בפקודות, אלא אם כן הואצלה לו ע"י מפקד היחידה. המצע משמש מאז את הבסיס למסגרת תפקידו של הרמ"ט בשינויים המתחייבים ע"י המפקד מעת לעת. הערות (1) בדיקה מחדש של מבנה יחידה 848 18.5.1973 מ"ד ל/425-2, תיק ארכיון צה"ל 1581-765/2004 (2) שלומי שיימן,  תפניות ושינויים מעצבים – מחמש ורבע ליחידה 8200, 2013  נכתב ע"י אל"מ דימ' נעם שפירא [ראש המטה הרביעי] ותא"ל מיל' ד"ר אפרים לפיד נספח  - ראשי המטה לדורותיהם טוביה פינמן ז"ל       יולי 1976 [קיבל דרגת אל"מ באפריל 1977] – אוקטובר 1978 שרגא אלקלעי          נוב' 1978 – אוגוסט 1980 יעקב עטיה (איקא)   אוגוסט 1980 – אוקטובר 1982 נעם שפירא               נובמבר 1982 – אוגוסט 1984 אלי בר                      ספטמבר 1984  - ספטמבר 1986  רפי אלדר                  אוקטובר 1986  - אוגוסט 1988 אלי טסמן                 אוגוסט 1988 – אוגוסט 1990 רוברט ויידה ז"ל      אוגוסט 1990 -  מאי 1992 צביקה ביכלר           מאי 1992  -    ספטמבר 1994 רמי סימסולו            ספטמבר 1994 – יולי 1996 נמרוד זוהר ז"ל        אוגוסט 1996 - אפריל 1999. יונתן בן המוזג          אפריל 1999 – אוקטובר 2001 שלמה שילה (שלמה) אוקטובר 2001  - אפריל 2004 אלון שורץ                אפריל 2004  - אוגוסט 2008 יואב חסאן               אוגוסט 2008  - אוקטובר 2013 דורון יאיר                אוקטובר 2013  - ספטמבר 2016 רונית לבבי-מורד     ספטמבר 2016  - פברואר 2018 קובי טויק                פברואר 2018 -  מאי 2022 אל"מ ג.                   מאי 2022 -

בתמונה: רס"ן אלי ינאי, קמב"צ איסוף, סא"ל שמואל גורן, מפקד יח' 154, אל"מ אלי זעירא, רמ"ח איסוף, רס"ן מוטי כץ, רל"ש ראמ"ן, אל"מ אברהם אילוני מפקד 8200 ב-5 ביוני 1967 יצא צה"ל למלחמת ששת הימים בצפון בדרום ובמרכז. מלחמה קצרה זו שינתה את שטחה של המדינה ובעיקר את אופיה. יום זה ה-5 ביוני נקבע כיום חיל המודיעין לאור תרומתו של חיל המודיעין הן להתרעה והן למלחמה. טור זה נועד להזכיר לנו את אשר עברנו לפני 57 שנים. רקע – מערך האיסוף לקראת מלחמת ששת הימים שנות השישים במאה הקודמת במערך האיסוף עמדו בסימן הפקת לקחים ממבצע "רותם" (ההפתעה שהייתה למודיעין בפברואר 1960 בכניסת כוח שריון מצרי לסיני). אלי זעירא, רמ"ח איסוף דומיננטי ,שמילא קודם לכן תפקידי רל"ש הרמטכ"ל, רע"ן מבצעים, מח"ט 35 ורמ"ח מבצעים במטכ"ל, חולל מהפכה במערך האיסוף במתן עדיפות לסיגינט וביצירת יכולות איסופיות מבצעיות. שנות השישים הראשונות עמדו בסימן התעצמות של מדינות האיום המרכזיות מצרים וסוריה בנשק רוסי מערכות הנשק המתקדמות ביבשה, באוויר, בהגנה האווירית ובים היו ברובן חידוש למודיעין הישראלי ולצה"ל והיה הכרח להכניס טכנולוגיות איסופיות למעקב אחריהן. אחד האתגרים הללו היה הכנסת ממד חדש למערכת האיסוף – האלינט.. באמצע שנות השישים השקיע מערך האיסוף מאמץ עיקרי במעקב אחר ההיערכות הבינערבית אחרי ועידת הפסגה הערבית הראשונה בשנת 1964 שבה הוחלט להקים את "המפקדה הערבית המאוחדת" ואת אש"ף. הועידה החליטה גם על מפעל ההטיה של מקורות הירדן, החלטה שפתחה עידן של תקריות בצפון שחייבו כיסוי איסופי שוטף באמצעות סיגינט, יומינט ותצ"א. המעורבות המצרית במלחמת האזרחים בתימן נתנה למערך האיסוף הזדמנות חשובה להכיר את כושר הלחימה של המצרים הן באמצעות סיגינט והן באמצעות סוכני המוסד, לוחמיו וקשריו עם שירותי המודיעין באזור ובעולם. בכל הנוגע לתמונת מצב הסד"כ – היערכות ופעילות – הכיסוי האיסופי היה טוב, ובחלקים רבים טוב מאוד, בעיקר בנוגע לחילות האויר הערביים ולחיל הים המצרי. גם כניסת הכוחות לסיני במאי 1967 לא הפתיעה את חיל המודיעין, שלא כמו באירוע "רותם". עם זאת היכולת האיסופית ברמת כוונות המנהיגים היתה מוגבלת. לכן, בתקופת ההמתנה (מושג שנתייחס אליו בהמשך) לא היתה לנו היכולת לדעת מהי כוונתו של נשיא מצרים עבד אל-נאצר. מן הראוי לציין את פעילותו ביחידה של סא"ל שאול שמאי (על שמו נקרא מבנה שאול) – בעל יכולת מדהימה לשבור צופן ערבי ועל כך היה היחיד שזכה לצל"ש הרמטכ"ל שלא על פעולה קרבית (1972). סיגינט בתקופה זו הבשילה ההכרה, שהלכה והתפתחה מאז שנות החמישים שהמודיעין האלקטרוני הסיגינט (האזנה) הוא גורם דומיננטי בסל האיסופי. התרחב באופן מסיבי כיסוי מקורות סיגינט בעולם הערבי, כולל כניסה לתחומים חדשים, נוצרו יכולות מבצעיות שחוללו פריצות דרך איסופיות לתחומים ולהיקפים שלא נודעו עד אז. באותה תקופה זיהה המטכ"ל איום משמעותי מצד חיל האוויר המצרי לתקוף את הכור הגרעיני בדימונה. איום זה חייב תשובה מבצעית של חיל האויר הישראלי בתוך דקות, ולצורך זה נדרשה יכולת מודיעינית לעקוב אחרי חיל האוויר המצרי בקצבי זמן שלא הכרנו קודם. היערכות לאיום זה  נודעה בשם "סנטור" וזו היתה הזדמנות ליחידת הסיגינט (אז יחידה 515) לשדרג את יכולותיה :נרכש ציוד האזנה, נוספו אנשי מקצוע בתחומי הכיסוי השונים, שופרו נוהלי הדיווח, הודק הקשר עם ענף מודיעין אויר, הוקמה מסגרת של מדור להתרעה ודיווח "שופר" (לימים נקראה "חותם") ועוד. גם באמ"ן הוקם לצורך זאת מרכז דיווח משופר (מד"ת שהפך אחר כך למנמ"ת). בתקופה זו נכנסו לארצות ערב מערכות רדיו טלפון חדשות, ולמרות מאמץ רב של הערבים לשמור על ביטחון שדה, יחידה 515 (8200 כיום) התמודדה בהצלחה עם כיסוי אפיקים רבים יותר ועם הרחבת אפיקי קשר בדיבור, לא במורס. התח"ל היה מקור חשוב למידע מדיני. נזכיר כי בתקופה זו לא היו לוויינים, לא כבלים תת-ימיים וכמובן לא אינטרנט. אז גם נכנס האלינט לפעולה – מעקב אחר מכ"מים נייחים ומוטסים. המכ"ן – מגלה הכיוון של מערכות הקשר הערביות – הוסיף ממד חשוב לאיתור מקום היערכות האויב. הישג חשוב ביום השני למלחמה היה יירוט השיחה בין נשיא מצרים נאצר למלך ירדן  חסין. שר הביטחון לחץ לפרסם בתקשורת את השיחה הזאת.  היתה דילמה גדולה מבחינת ביטחון מקורות : אהרון (אהרלה) יריב, ראש אמ"ן הדומיננטי ו שכיהן בתפקידו כבר ארבע שנים, המליץ שלא לפרסם את השיחה. שר הביטחון משה דיין החליט למרות זאת לפרסם. ההישג התעמולתי והרווח היוקרתי למודיעין הישראלי היו רבים, ואולם נזק מיידי רב נגרם לכיסוי הסיגינטי, ורשתות רבות חדלו מפעולתן. תאריכים משמעותיים – תקופת "ההמתנה" עד פרוץ המלחמה רצף של אירועים שהחל באביב 1967הוביל, בסופו של דבר, ליציאתה של ישראל ל"מלחמת ששת הימים" אשר התנהלה בימים 5 – 10 ביוני 1967 בין ישראל לבין מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. להלן תאריכים משמעותיים לפני פרוץ המלחמה : 14 במאי – סגן נשיא מצרים ומפקד הכוחות המזויינים, עבד אלחכים עאמר פרסם פקודת קרב מס' 1 שכללה, בין היתר, הוראות לגיוס הכוחות המזויינים והעלאת הכוננות לכוננות מלאה. בהתאם כוחות מצריים החלו לחצות את תעלת סואץ והחל גיוס כוחות פומבי. 16 במאי – נערכה ישיבת הפיקוד הצבאי העליון בעקבותיה שיגר הרמטכ"ל המצרי מכתב אל מפקד כוחות האו"ם בו הוא תבע לפנות את כוחות האו"ם לאורך הגבול עם ישראל. 19 במאי – האו"ם פינה את כוחותיו ובשרם א-שיח' כוחות צנחנים מצרים תפסו את עמדות האו"ם במקום וחסמו בפועל את המיצרים בדרך לאילת. 22 במאי – נשיא מצרים, ג'מאל עבד אלנאצר אמר בנאום בביר גפגפה בפני סגל המפקדים של בסיס חיל האוויר המצרי : "היהודים מאיימים במלחמה ואנו עונים להם אהלן וסהלן". הימים לקראת סוף חודש מאי עד פרוץ המלחמה ידועים תחת הכינוי תקופת ההמתנה. ראש הממשלה לוי אשכול תבע למצות את ההליכים המדיניים, וכך גם האמריקאים. בממשלה הקולות היו שקולים בעד ונגד היציאה למלחמה. במקביל גבר הלחץ של הרמטכ"ל יצחק רבין וקצינים בצמרת צה"ל אשר טענו כי חסימת מיצרי טיראן ופינוי כוחות האו"ם מעמדותיהם על הגבול מהווים עילה מספקת לפתוח במלחמה נגד מצרים. 30 במאי – חסין טס לקהיר וחתם על הסכם צבאי עם מצרים לפיו צבא ירדן יהיה תחת פיקודו של הצבא המצרי בעת המלחמה. בחזית מול ישראל עומדות מצרים, סוריה, ירדן ועיראק. 1 ביוני – הוקמה ממשלת אחדות לאומית אליה צורפו משה דיין ומנחם בגין. 4 ביוני – ממשלת ישראל החליטה על יציאה למלחמה. משה דיין מונה כשר ביטחון. סיכום תוצאות המלחמה 5 ביוני – מבצע "מוקד" – חיל האויר תקף את חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן, השמיד 376 מטוסים ושיתק את מרבית שדות התעופה. ישראל החלה את המלחמה בעליונות אווירית מוחלטת. מבצע זה תוכנן ובצע עפ"י מודיעין ערכי ביותר שהגיע מהיחידה ממקורות הסיגינט והאלינט שאיפשרו את ביצועו המוצלח. במהלך ששת ימי הלחימה כבשה ישראל את סיני, רצועת עזה, רמת הגולן, הגדה המערבית ומזרח ירושלים. שטח המדינה גדל פי שלוש. לכוחותינו נהרגו 779 איש, נפצעו 2593 איש. נפלו בשבי 15 איש. לצבאות ערב נהרגו 21500 איש, נפצעו כ – 45000 ונפלו בשבי 6000 איש. למצב החדש בשטח היו בהמשך השלכות משמעותיות על יחסי הפנים של ישראל ועל יחסיה עם העולם הערבי ושאר העולם. בהתאם להיערכות המודיעינית בעקבות המלחמה נפרסה היחידה בשטחים שנוספו – סיני, רמת הגולן ויהודה ושומרון – והוקמו בסיסים ומתקנים על מנת לתת כיסוי מודיעיני בהתאם למצב החדש. המערך הפרוס של היחידה במהלך המלחמה ביחידה היו באותם ימים 1894 איש כולל מילואים. ביניהם היו 35 קב"רים, 21 סדירים ו – 14 מילואים. אנשי היחידה פעלו במסגרת שלושה פיקודים (שלוש מחלקות ביקורת קשר), צוות האזנה אשר ליווה את חט' 8 ברמת הגולן וצוות האזנה מוטס שפעל עם הצנחנים. הגזרה הצפונית בסיס צפון (ליד בית הספר הטכני של חיל האוויר באיזור חיפה). ייעוד הבסיס: חומר צבאי סורי, תח"ל מפע"ם (המפקדה הצבאית המאוחדת מצרים – ירדן – סוריה), לבנון ועיראק. בסיס "אררט"  (היה ממוקם ליד בית ההבראה של המשטרה בהר כנען בצפת. לימים התפתח באיזור בסיס מישר). ייעוד הבסיס : רשתות או"ם, תג"מ סורי, חיפוש רשתות ת"ג ותג"מ סוריות, אלינט בחוליית "שמואל", תח"ל מצרי. הגזרה המרכזית בסיס "מיס קרי" (הוקם בשנת 1959). לימים בסיס "הראל"  . ייעוד הבסיס : חומר צבאי ירדני. ת"ג ותג"מ ח"א מצרים. הגזרה הדרומית בסיס דרום  (באר שבע – תחנת הרכבת התורכית). ייעוד הבסיס : רשתות צבא מצרי בת"ג. הבסיס היה קיים ופעל בשנים 1948 (עם כיבוש העיר באר שבע במלחמת העצמאות) עד שנת 1967 אז הועבר לגוש מגן והוקם שם כבסיס מוריה. בסיס "מוריה" – (גוש מגן) הבסיס כיסה ת"ג נמוך צבא מצרים. בימי המלחמה פעלה ההאזנה בשני האתרים – בסיס דרום ובסיס מוריה . מפקדת היחידה – מדור חיפושים מדור 108 (לימים מדור 128) לזכות מדור החיפושים איתור שיחת נאצר – חסין (השיחה המפורסמת בין נשיא מצרים ג'מאל עבד אל נאצר לבין המלך חסין) בתחילת המלחמה. נשיא מצרים תיכנן עם המלך חסין להפיץ הודעה משותפת שקרית לפיה מטוסים של ארה"ב ובריטניה תוקפים את מצרים מנושאות מטוסים וכי מטוסים מצריים מפציצים שדות תעופה בישראל. נאצר הונה את המלך וכך גרר אותו להשתתף במלחמה. על פי החלטת שר הביטחון משה דיין פורסמה השיחה בכלי התקשורת ככלי במערכת המדינית שנוהלה באותם ימים. רשת מכ"ן ארצית פעלו חמש חוליות מכ"ן ת"ג : "גריזים", מפקדת היחידה, "אריאלה"(ליד מדרשת שדה בוקר), מוריה, "שקמונה" (איזור אילת). סיכום א . התהליך המרכזי שעברה היחידה מאמצע שנות הששים ועד מלחמת ששת הימים היה היערכות למתן התרעה תוך שניות, היערכות שהציבה אתגר גדול מאוד. שינוי התפיסה היה בהבנת הצורך במעקב אחר חיל האוויר המצרי בפרקי זמן של דקות ושניות. ב . בשנים שלפני מלחמת ששת הימים, על רקע המצב הגיאופוליטי במזה"ת, ולנוכח המתיחות מול מצרים וסוריה, נבנתה ביחידה יכולת מעקב אחר רשתות ח"א מצרי (ת"ג, תג"מ ותגמ"ג) כולל מפקדות ח"א והבסיסים (כולל שבירה ופענוח של כ"סים). בעיקרון הקמת בסיס "הראל"/"מיס קרי"  נתנה מענה למקורות ח"א. ג . בהקשר ישיר להצלחת המלחמה יצויינו הנתונים להלן : 1 . תרומת היחידה להצלחת מבצע "מוקד" היתה משמעותית ביותר. 2 . נזקף לזכות היחידה מודיעין איכותי לגבי סד"כ והיערכות כוחות האויב, רמת הכוננות שלו ושגרת הפעילות        בשדות התעופה כולל דוח"ות תקינות. 3 . מידע החל לזרום ולהגיע כבר מ – 14 במאי 67 עם הגעת סימנים מעידים לכניסת כוחות יבשה מצריים         לסיני. כתוצאה  מכך שינתה מח' המחקר את העכרת המודיעין שלה לשנים הקרובות והחלה לעקוב אחר יכולות הצבאות המצרי והסורי ולנסות ככל האפשר לעמוד גם על כוונותיהן. 4 . משך תקופת "ההמתנה" לפני היציאה לקרב איפשר להכין תשתיות ולהפעיל הדרכות מקצועיות הן ביחידה והן בכלל צה"ל. כתב – מנחם בידרמן  ערך נעם שפירא.

פעמיים בשנה מתכנסת חבורת יוצאי ענף 9 בבית העלמין בקדימה לזכור ולהזכיר את מפעיל האלינט אלפרד אקסלרד ז"ל. אלפרד נפל ביום השני של מלחמת יוה"כ ב-1973 לאחר שהמוצב נכבש ע"י הקומנדו הסורי. שאר חיילי היחידה ששרתו במקום באותו סוף שבוע, ויום הכיפורים נלקחו בשבי לדמשק ,ו- 2 הצליחו לברוח ולהגיע לשטח הישראלי, אחד מהם הוא עובדיה שקורי. הסרט מספר על הבסיס של היחידה בחרמון ובעיקר על אלפרד ז"ל, שהיה בן יחיד להוריו, ניצולי שואה ושלא האריכו ימים לאחר נפילתו. יהי זכרו ברוך!

גמאל עבד אל נאצר ונשיא סוריה שוכרי אל-קוותלי חותמים על הסכם האיחוד בפברואר 1958 לפני 54 שנים, ב-13 בנובמבר 1966, פשט צה"ל על יעד ירדני בסמוע, בדרום הר חברון. היה זה אחד המבצעים המקיפים, ראשון מסוגו באור יום אחרי מערכת "קדש". יש הרואים בו תמריץ ירדני להצטרף למלחמה במלחמת ששת הימים ב-1967. בליל שבת 11 בנובמבר 1966 סמוך לחצות, נהרגו שלושה לוחמי צנחנים כאשר רכב הסיור שלהם עלה על מוקש באזור הר בדר, בדרום הר חברון. היה זה שבוע לאחר חתימת הסכם הגנה מצרי- סורי. ב-1964 הקימה הליגה הערבית "מפקדה ערבית מאוחדת" (מפע"ם) לתיאום הפעילות המבצעית של צבאות ערב כנגד ישראל. השיקולים הבין-ערביים הללו עמדו לנגד עיני הקברניטים בארץ. בישראל הבינו כי יש להגיב לפיגוע במגמה להרתיע את השלטון הירדני ולאותת למדינות הסובבות כי "דמם של ישראלים אינו הפקר", כדברי הרמטכ"ל יצחק רבין בדיון לאחר הפיגוע. בתגובה פשט צה"ל ב-13 בנובמבר על יעד ירדני בכפר סמוע בדרום הר חברון (מבצע "מגרסה"), הפעולה הגדולה ביותר מסוגה מאז מערכת סיני, והראשונה שבוצעה לאור יום. הפעולה בוצעה על ידי גדודי הצנחנים 202 ו- 890, סיירת מטכ"ל וגדוד הנח"ל המוצנח. לכוחותינו היה הרוג אחד, מג"ד 202, סא"ל יואב שחם ז"ל (על שמו הישוב גבעת יואב בדרום רמת הגולן, אשר הוקם ב-1968), ועשרה פצועים. אבדות הצד הירדני - 14 חיילים הרוגים, 37 פצועים ושני חיילים שבויים.בדו"ח של ראש מטה משקיפי האו"ם, אוד בול, נכתב כי בכפר נהרסו 125 בתים וכן בית הספר התיכון והמרפאה. בנוסף נהרסו בכפרים סמוכים כמה עשרות בתים.במקביל לפעולה הקרקעית נערך קרב אוויר בין שמונה מטוסי הוקר הנטר של חיל האוויר הירדני לשני מטוסי מיראז' ושני מטוסי אוראגן של חיל האוויר הישראלי. בקרב האוויר הפיל רן פקר את אחד ממטוסי ההנטר. הטייס הירדני, מפקד טייסת ההנטרים, נטש, אך נהרג כאשר כיסא המפלט התנגש בדופן הוואדי.מקובל לראות במבצע "מגרסה" נקודת מפנה ביחסו של המלך חוסיין כלפי ישראל: הוא זיהה כוונה למוטט את משטרו, למרות מערכת יחסים חשאית שניהל עם ישראל מאז 1963. ככל הנראה השפיע הדבר על הצטרפותו למלחמת ששת הימים. ליל 27-28 נובמבר נקלטה ביחידה 8200 ידיעה מרעישה, התרעתית מהמדרגה הראשונה. היתה זאת פקודה של מפקד  המפקדה הערבית המאוחדת (מפע"מ ) אל כל מפקדי הצבאות של מצרים, סוריה, ירדן, לבנון, עיראק וסעודיה, ולשונה היה: "הוחלט לגייס את כלל הכוחות הערביים". בחצות התקיים דיון ביחידה 8200 על התרגום. היו שם יואל בן פורת ראש ענף ה-ב"ר,  רמ"ד תרגום של היחידה, שאול סלע,  וראובן ירדור  מבכירי ענף החיבור והתרגום.  היתה התלבטות לגבי  התרגום: מה פרושו " הכוחות הערביים"? היו דעות שונות. והיתה התלבטויות לגבי המונח "לגייס". בסופו של דבר, ראש הענף יואל בן פורת קבל החלטה לשלוח את הידיעה כפי שהיא, בלי לציין בהערה (הנקראת הערת ב"ר )את ההתלבטויות השונות. ההערכה הכללית באמ"ן מחקר שהסתמנה היתה זאת: הרקע הוא  פעולת סמוע; מאוד יתכן שהמצרים (שהם השולטים ב-מפע"ם ) מעוניינים להרתיע אותנו מלתקוף את ירדן; המצרים מעריכים כנראה שישראל רוצה לנצל המצב המעורער בירדן על מנת להשתלט על הגדה המערבית. תוך כדי הדיון החלו להגיע מ-8200 ידיעות נוספות  ולפיהן העיראקים הצטוו  לשלוח כוח לירדן והמצרים  נדרשו לרכז כוחות בסיני.  הצינור לכל הידיעות הללו היתה  מפע"מ.  זה נראה תמוה. מפע"ם  לא היתה גוף פיקודי, וקשה היה להניח שמדינה ערבית כל שהיא תבצע פקודות שלה, בוודאי אם הן סותרות את האינטרסים שלה באותו רגע. בדיון שהתקיים אצל הרמטכ"ל רא"ל יצחק רבין הוא קבע  כי  אינו רוצה להימצא במצב של "רותם"  הטראומטי מ-1960  . ולכן: מידית יש להוריד שתי חטיבות משורינות (7 ו-14 ) וחטיבת חי"ר (גולני ) לדרום; לחזק את ההגנה על דימונה; לעלות הכוננות בפיקוד מרכז מול ירדן; לעשות הכנות לגיוס מילואים . שם המבצע נקרא "רובד". עובר יום, עוברים יומיים,  כל מערך האיסוף "מכווץ". ובצד השני–דממה. שום תזוזה. המודיעין המעולה, שהיה ליחידה מהבסיס בהר קרן על מרחב סיני, לא מראה ולו סימן מעיד אחד על הכנסת כוחות מצרים. להיפך, דווקא גיחות הצילום הרבות שצה"ל התחיל לבצע בסיני, עוררו חששות מצד המצרים שניסו ליירט מטוס צילום קל שהופעל ע"י מודיעין פיקוד דרום. 2 מטוסי מיג 19 מצריים הופלו. ושום כוח מצרי לא זז, ושום כוח עיראקי לא זז.  על רקע זה רבין מחליט, אחרי התייעצות, להחזיר את הכוחות שהורדו לדרום. ראמ"ן האלוף אהרון יריב משאיר את הכוננות המודיעינית ואז, מוטי הרל"ש של ראמ"ן מודיע לו שיואל בן פורת (רע"נ הב"ר) מבקש להתקבל אצלו לראיון דחוף.  "שיבוא" אומר ראמ"ן, לא מבין מה רוצה יואל.  "אני מגיש לך את התפטרותי" אומר יואל לאהרל'ה אחרי שהצדיע. אהרל'ה נדהם. "מה פתאום, מה קרה?". "אני אחראי לכך  שנשלחה ידיעת סרק, שהביאה את צה"ל לבזבז הרבה כסף והיתה עלולה להביא למיס קלקולציה אצל המצרים שאנחנו באים לתקוף אותם. אני הייתי צריך לתת הסבר לידיעה של מפע"ם. אני הוצאתי התרעת שווא". מסתבר כי המונח בפקודה שהיה במקור "אלערביה" התייחס לכוחות הצבא המצרי בלבד. מצרים נקראה באותה תקופה "אלגומהוריה אלערביה אלמתחדה" ולא התייחס לכוחות המפקדה הערבית המשותפת (מפע"מ) שהוקמה שנתיים קודם. לכן יואל כולו נסער, מדבר בהתרגשות. אהרל'ה הביט ביואל וחושב "איזו אחריות של קצין? קצינים כאלו בדיוק אנחנו צריכים, כאלו שכל כך מסורים בכל לב לעבודה, כל כך חרדים לתוצאות של עבודתם ", הוא אומר לעצמו.  רגע של דממה,  ראמ"ן שולח יד ליואל ואומר לו בקול רך : "יואל, ההתפטרות שלך לא מתקבלת. מה אתה חושב, שאם היית מסביר מה זאת הוראת מפע"מ 'לכל הכוחות הערביים', זה היה משנה משהו? אתה חושב  שצה"ל היה לוקח סיכון ולא עושה כלום ? יואל, עשית את המצווה עליך, חזור ליחידה, ירבו כמותך". ... נערך ע"י אל"מ (מיל) נעם שפירא על סמך פוסט של תא"ל (מיל) ד"ר אפרים לפיד והספר "מר מודיעין" שכתב תא"ל (מיל) עמוס גלבוע.

הצוות שהשתתף בתקיפה (מהרחוק לקרוב): מימין: ישראל שפיר, אמיר נחומי, דובי יפה וזאב רז. משמאל: אילן רמון, יפתח ספקטור, חגי כץ ועמוס ידלין. (מתוך: ויקיפדיה) לוח השנה של מדינת ישראל וצה"ל כולל בחודש יוני ארבעה אירועים מרכזיים בתולדות ביטחון ישראל, כאלה ששינו את מהלך ההיסטוריה: ב-1967 מלחמת ששת הימים, שבה נלחם צה"ל בשלוש זירות מצרים, ירדן וסוריה וכבש שטחים ששילשו את שטח המדינה - מרחבי סיני, ירושלים המזרחית והגדה המערבית ורמת הגולן; ב-1981 מבצע "אופרה" בה השמיד חיל האוויר את הכור הגרעיני בעיראק; ב- 1982 מבצע "שלום הגליל", שהיה לימים מלחמת לבנון הראשונה, לחימה בתשתית הטרור בלבנון שהביאה לנוכחות של 18 שנה בדרום לבנון עד לפינוי מלא בשנת 2000; ב-2006 מלחמת לבנון השנייה, בה נכנסנו ויצאנו אחרי 43 ימי לחימה. בחרנו הפעם להתמקד במבצע "אופרה". הרקע: הקמת יכולת גרעינית בעיראק לעיראק לא הייתה תשתית מדעית כשהצהירה לעולם, כי בכוונתה לבסס את משק האנרגיה שלה על חשמל גרעיני. הדבר עורר חשדות כבדים, נוכח העובדה כי עיראק נמנתה על יצואניות הנפט הגדולות בעולם. לגבי ההתחלה המדויקת של יצירת היכולת הגרעינית בעיראק ישנן כמה גרסאות, שכולן מתייחסות לשנות ה-70. שמו של הפרויקט אצל הצרפתים היה "אוסיראק", שילוב שמו של דגם הכור הצרפתי "אוזיריס" יחד עם המילה "עיראק", ואילו העיראקים כינו את התוכנית - "תמוז" על-שם מהפכת 17 ביולי 1968, המועד בו עלה הבעת' לשלטון בעיראק. ב-1974 חתמה עיראק, בהנהגת צדאם חוסיין, על עִסקה עם ממשלת צרפת, בראשות ז'אק שיראק, לבניית שני כורים גרעיניים בעיראק על ידי הצרפתים. המימון העיראקי התבסס על הכנסות מהנפט, שגדלו מאוד בשל התייקרות הנפט בעקבות אמברגו הנפט הערבי של 1973. העיראקים ראו בצרפתים מי שסייעו לישראל בבניית דימונה, ועל כן ציפו לתמורה נאותה לערבים. צדאם חוסיין יצא בפומבי באיומים על ישראל, עוד לפני שהיה לעיראק כור פעיל. המודיעין הישראלי עקב אחר נושא הגרעין העיראקי בעדיפות גבוהה: מעקב אחר התקדמות הפרויקט הגרעיני סיכול מבצעי של הפעלת הכור - בשנים 1979-1981 רבו הדיווחים על פעולות מסתוריות שונות ברחבי אירופה לפגיעה בציוד ובאנשים שהיו קשורים להכנות ליצירת תשתית גרעין צבאי בעיראק. הבולטות בפעולות אלה היו בצרפת ובאיטליה, נגד ציוד שהיה מיועד לכורים העיראקיים, וכן איומים על מדענים וטכנאים צרפתים וערבים. מאמצי סיכול מדיני - מיד עם חתימת העִסקה הצרפתית-עיראקית, ב-1974, החלה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין לפעול לשינוי עמדת צרפת בעניין החוזה או להשיג את ביטולו. הכור העיראקי היה אחד הנושאים שנדונו בחפיפה בחילופי השלטון בין יצחק רבין ומנחם בגין ב-1977. ראש הממשלה היוצא דיווח לבגין על מאמציה של עיראק לפתח פצצה גרעינית ועל המעקב של המודיעין הישראלי אחר ההתפתחויות בנושא. בתפיסתו של בגין, שהוריו, אחיו ואחותו נרצחו בשואה, היווה הכור העיראקי איום בסדר גודל של שואה שנייה לעם היהודי, והפעם במולדתו החדשה-ישנה. הפניות לממשלות צרפת ואיטליה שתפסקנה לסייע בידי עיראק לא הועילו. גם הפניות לממשל האמריקני שישפיע על ממשלות אלה לא נשאו פרי. היערכות לפעולה צבאית הוקמה קבוצת עבודה בין-שירותית (תחילה בכינוי "קלע דוד" ואחר כך "עידן חדש") בראשות סגן ראש המוסד נחום אדמוני, ובהשתתפות תא"ל אביעזר יערי, ראש חטיבת המחקר באמ"ן, שנועדה לבחון את כל המידע ממגוון המקורות, ולהעריכו בלוויית משמעויות מבצעיות.בסודיות מרבית הוחל בהכנת מודיעין למבצע אפשרי בעיראק. מספר שותפי הסוד צומצם עד למינימום, והוקפד על מידור בין הגורמים השונים. ב-14 באוקטובר 1980, בדיון של ועדת השרים לביטחון בסוגיית הכור בעיראק, הסתייגו ראשי המודיעין - יצחק חופי, ראש המוסד ויהושע שגיא, ראש אמ"ן החדש, ממבצע צבאי. לעומתם, הרמטכ"ל רפאל איתן, תמך בפעולה צבאית. בתוך שני הארגונים, אמ"ן והמוסד, נחלקו הדעות בין שוללים ומחייבים, בייחוד כשהגיעו הדברים להכרעה קונקרטית. מחלקת המחקר באמ"ן בראשות תא"ל אבי יערי חִייבה את התקיפה ואילו ראש אמ"ן, אלוף יהושע שגיא, התנגד. מצב דומה התרחש במוסד - ראש המוסד, יצחק חופי, המליץ נגד תקיפה, ואילו סגנו, נחום אדמוני, היה בעדה וטען כי תקיפה בעיראק תשמש לקח לאחרים. תקיפת הכור - מבצע "אופרה" תקיפת הכור נדחתה פעמיים. הדחיות יצרו חשש מדליפת מידע שעלולה לסכן את ההפתעה המוחלטת שנדרשה כאן. ההכנות המבצעיות לתקיפה נעשו במידור מלא ובסודיות מוחלטת. הטייסות שנועדו להשתתף במבצע הוכנסו לכוננות הגבוהה ביותר, אך מטעמי ביטחון הוכנסו לכוננות זו גם טייסות נוספות שתודרכו לגבי תקיפה בלבנון, כביכול. כחלק מהמידור ומשמירת הסודיות התקיימה כמתוכנן מסיבת ערב חג השבועות, יום המבצע, בביתו של ראש המוסד חופי. הוא לא ביטל את האירוע, ואיש מהאורחים לא הבחין בתכונה למבצע כה משמעותי עם מעורבות עמוקה של המוסד. ב-7 ביוני 1981, ערב חג השבועות תשמ"א, בסביבות השעה 18:30 (שעון בגדד) הפציצו מטוסי F-16 של חיל האוויר הישראלי את הכור הגרעיני העיראקי באל-תוית'ה, עשרים ק"מ דרומית לבגדד. (שם המבצע - "אופרה". שם-הקוד במודיעין - "גבעת התחמושת"). התקיפה נמשכה חמישים שניות מרגע שהמטוס הראשון במבנה תמרן לתקיפה ועד שהטייס האחרון, אילן רמון, שחרר את הפצצות. על היעד הוטלו שש-עשרה פצצות בנות טון כל אחת. הכור נחרב והמטוסים חזרו בשלום. בהתאם להחלטת הממשלה נמנעה ישראל להודיע על הפעולה. הודעה חשאית בלבד נמסרה לאמריקנים, אך לאחר שרדיו רבת-עמון הודיע על פעילות חיל האוויר הישראלי בעיראק פורסמה הודעה רשמית, ובה נאמר כי "ידוע לישראל בוודאות שעיראק עמדה להכין פצצות אטום המיועדות לשימוש נגד ישראל. לפיכך החליטה ממשלת ישראל לפעול בלא דיחוי נוסף כדי להבטיח את שלומו של עמנו". השתתפות היחידה במבצע היחידה תרמה את חלקה משנת 1975 שהנושא הוכנס לצי"ח האיסופי המרכזי שלה. איסוף המל"מ חייב כניסה לתצורות איסוף חדשות על מנת לכסות את צינורות התקשורת שבין עיראק למדינות אירופה שתרמו לבניית הכור, בעיקר צרפת. היחידה פיתחה מערכות מיוחדות שהיוו את הבסיס למערכות הניטור והחליצה של מילות מפתח בתקשורת הכתובה, וחליצת מידע תקשורתי אוטומטי חכם במערכות התקשורת בעידן שרק החלו להיכנס אליו מחשבים שיש ביכולתם לסנן כמויות גדולות של מידע. במערכות הללו שפותחו למשימות הללו, שובצו מיני מחשבים כדוגמת HP2100 או NOVA עם זיכרון של 32K  (שלושים ושניים K!!!) ללא דיסק קשיח, בעלות של 200,000$. [לסמארטפון בינוני כיום יש זיכרון פנימי פי 4 מיליון מזה]. עיקר הכיסוי הזה היה בירקון ובבסיס משנה נוסף. כ"א מיוחד בתחום האלחוט, העיבוד, התרגום והחיבור הוכשר במיוחד לשפר את יכולות הסינון של המידע שבצי"ח. אנשי מחקר, שהנושא בתחום התמחותם, שוגרו לירקון לסייע בהכשרת הצוותים ובעבודתם. צי"חים מבצעים הועברו ליחידה מטעם "המוסד", כולל נציגים שפעלו ביחידה לסייע למבצעי המוסד לסיכול תהליך הבניה וההפעלה של הכור. לצד ההכנות של חה"א הופעל גם המערך המוטס. לקראת המבצע בוצעו 3 ימי טיסות מאור ראשון ועד הצהרים לאיתור שגרת פעילות מערך ההגנ"א בעיראק (איזבל 5). ביום המבצע ביצע ה"טופז" (בואינג 707 של היחידה לאיסוף קומינט ואלינט) טיסה לאבטח את תנועת מטוסי הקרב ולוודא שמים נקיים הן מבחינת מערך המכ"מים, הנ"מ והטק"א העיראקי ולאורך המסלול מעל ירדן וערב הסעודית, והן מבחינת אפשרויות גילוי של מערך תצפיות בעין במדינות הללו. בדרכם חזרה אותרה התעוררות של מערך ה-ס.א 6 , גאנדישים בעיראק ומערך המכ"מים ב H3 ובירדן. לאחר ביצוע המשימה, נערכה היחידה לאפשרות של תגובה עיראקית על המבצע והכפילה את היקף הכיסוי הרלבנטי לנושא העיראקי, היבשתי ובעיקר האווירי. קוימו טיסות יומיות לאבטחת שמי המדינה, עד לפיתוח מערך קליטה קרקעי ב"עוז" לכיסוי ש"ת במערב עיראק. היחידה הוכיחה את עצמה הן בתרומה לאיסוף המל"מ המדויק על מהלך בניית הכור וכל מי שעסק בכך, והן בכיסוי המלווה והאוחר למבצע. כתבו: תא"ל (מיל') ד"ר אפרים לפיד ואל"מ (מיל') נעם שפירא

ב-21 בדצמבר 2021 הוענקה לצוות המורשת של היחידה תעודת הערכה מיוחדת במסגרת טקס על פרס החשיבה היוצרת באמ"ן ע"ש אל"מ עוזי יאירי ז"ל. הצוות נבחר ע"י הועדה שבראשה עמד אלוף דני רוטשילד והתעודה ניתנה בטקס זה ע"י ראמ"ן האלוף אהרון חליוה. תעודות הפרס חולקו לנציגי הצוות – שלמה קטן, מנחם בידרמן, יוסי דגן, גבי אילן ונעם שפירא. רקע צוות המורשת ביחידה קם בשנת 1996 בראשו עמד סא"ל משה עזוז. ההתחלה הייתה צנועה למדי ועיקרה הושקע בכתיבת לקטי מורשת על אירועים שונים בהם לקחה היחידה חלק מהקמתה, ובעיקר סביב מלחמת יוה"כ. בהמשך התרחבה הפעילות גם להקלטת ראיונות עם ראשוני היחידה, הכנת סרטי מורשת על תחומי העבודה והפעילות של היחידה, הקמת אתר מורשת ועוד. כיום מונה הצוות הקבוע של מתנדבי המורשת 12 איש ואישה ותחומי הפעילות הורחבו מאד. היחידה מעורבת בעידוד פעילות זו באמצעות רמ"ט היחידה. תחומי הפעילות תיעוד ומחקר תולדות היחידה והתפתחותה בעשורים שמאז הקמתה חקר היסטורי על פי החומרים הקיימים ואלו שאנו פועלים להשגתם על תחומי הפעילות השונים של היחידה, בדגש על פעילותם בשגרה, במבצעים ובמלחמות של הגופים הייעודיים המרכזיים: עיבוד, חיבור, אלינט, טכני, מרחף, מוטס וגופי המטה. שינויי ארגון והיערכות של היחידה לאורך הדורות, בכלל זה הקמת המערך המרחף והמוטס. כניסת היחידה לתחומים חדשים לאורך ההיסטוריה שלה כגון ה-מכ"ן, האלינט, התקשורת הסלולרית והסייבר. בתחום זה, קוימו ראיונות אישיים (בכתב, באודיו ובוידאו) בתחומי הפעילות השונים עם בוגרי היחידה לדורותיהם . רק בתקופת הקורונה התבצעו כ-100 ראיונות "מהכורסא" עם מפקדים ובעלי תפקידים שונים בכתב שנכנסו למאגר המורשת. תועדו בעלי תפקידים בכירים (מפקדים, סגנים, רמ"טים ומפמ"רים ואחרים עפ"י העניין) בראיונות מוקלטים על תקופתם. עבודה מקיפה על מהותה של מורשת היחידה וניסיון להגדיר "מורשת מהי" נכתבה ע"י סא"ל ד"ר איציק פומרנץ. בשלוש השנים האחרונות איתר צוות המורשת (יוסי דגן והדס צורף) שתי מגויסות (מחו"ל) ששרתו במחנה שנלר במלחמת העצמאות (1948) ונפלו בירושלים מאש ירדנית. הצוות הצליח לזהות את שתיהן כמי ששרתו בתחום ההאזנה (לימים שמ2). צוות המורשת הביא לשיוכן לחמ"ן/8200 ולהנציחן במל"מ. כיום בסיס היחידה בירושלים מקיים נוכחות ביום השנה לנפילתן וביום הזיכרון. נכתבו לקטי מורשת ע"י חברי הצוות שנזכרו לעיל ויחד עימם גם שלמה בוטנרו, קותי אלעזר ויצחק ורדי. הנחלת המורשת להכרת תולדות היחידה ומורשתה אחד הנושאים המרכזיים בפעילות המורשת הינה הנחלת מורשת היחידה לדור החיילים והקצינים הפעיל. לצורך זה הוכנו מצגות בנושאים השונים, גויסו מפקדים ובעלי תפקידים אחרים שעברו בין בסיסי היחידה, במרחבים ובמרכזים השונים והעבירו פרקי מורשת מחוויותיהם האישיות. בחלק מהפעמים התקיימו פאנלים נושאיים כגון: השתתפות היחידה במלחמת ששת הימים או מלחמת יוה"כ. הפאנלים התקיימו במרחבי היחידה (צפון, תיכון וירקון). שילוב נושא המורשת בקורסי ההדרכה בעמ"ק, נכתבו  עבודות מורשת בקורסים הבכירים בהתאם להצעת נושאים מצוות המורשת (קורסי קס"מ). עבודות אלה משמשות תיעוד חיוני למורשת היחידה. בימים אלה, ביוזמת הצוות, הוכנה בענף מקצועות בבה"ד 15 לומדה חדשה על תולדות היחידה במטרה לשלבה בכל קורסי היסוד בענף להכרת תולדות היחידה באופן אינטראקטיבי. נכתבו למעלה מ-250 "לקטי מורשת" (פורמט קצר) או כ"עבודות מורשת" (בפורמט נרחב) שהופצו בתוך היחידה  ובמידעון החודשי של בוגרי היחידה. צוות המורשת יחד עם היחידה, העמותה והמו"ח מכינים, כמעט מדי שנה, סרט בנושא מורשת היחידה, כגון "אלחוטנים שוברים שתיקה", "הזינוק להייטק" על האלינט ועוד. סרטים אלה משמשים את היחידה לאורך שנים כעזר חשוב להנחלת המורשת. מתקיים עדכון תקופתי בין צוות המורשת למערך החינוך ביחידה לקידום פעילות המורשת במרחבים (מור"ק בלשון סגל החינוך), ובמרכזים השונים. בעקבות תחקיר, שביצע מנחם בידרמן, על פריסת בסיסי היחידה בעיקר בסיני (1967 – 1984) שאינם עוד, נעשה מבצע שילוט "רחובות" במפקדת היחידה ובבסיס מישר על שמות בסיסי היחידה שאינם קיימים עוד. ביוני 2021 הוצב, ביוזמת עמותת בוגרי היחידה, מסך ענק באמפי שבחצר מפקדת היחידה להקרנת פרקי מורשת באופן קבוע ושוטף. תכני ההקרנות נעשה ביוזמת צוות המורשת ובתיאום עם מערך החינוך ומפקדת מרחב מרכז. המסך נתרם מקרן סידי הייטנר ז"ל. תצוגת אמצעים ששימשו את היחידה במהלך שנותיה הוקמו ביוזמת צוות המורשת, ופזורים במפקדת היחידה באמצעות תק"שים בהם שוחזרו חדרי קליטה בעיקר במרחב סיני, וכן נבנתה במבואה של אולם "שלוש הקשתות" ביחידה ויטרינה לתצוגת ציוד ששימש את היחידה בשנותיה המוקדמות [תצוגה מתחלפת]. הצוות מעודד ומסייע בהקמת פינות מורשת גם במרחבים אחרים. [תמונות מצורפות]. אתר מורשת היחידה בתחילת שנות ה-2000 הוקם אתר המורשת ביחידה ברשת האינטרה-נט היחידתית ע"י רס"ן (מיל) יוסי דגן ביחד עם צוות המיחשוב ביחידה. האתר מהווה כיום פלטפורמה עיקרית בשימור חומרי המורשת שבחלקם פורטו לעיל וכיום תכולת המאגר:כ- 1000 מסמכים שונים (לקטים, מחקרים, עדויות וראיונות, מסמכי היחידה מהעבר)כ-250 סרטים וקטעי וידאו שונים,כ-100 הקלטות אודיו של ראיונות, טקסים ועודכ-13,200 צילומים מהווי היחידה, בסיסי היחידה, מתקני היחידה, מבצעי היחידה.האתר בנוי כך שהוא נגיש לכל חיילי היחידה, לסגל המפקדים וסגל החינוך והוא מהווה מקור לכל מי שמתעניין במורשת היחידה.בימים אלה נמצא האתר בתהליך של שדרוג על מנת לאפשר הנגשתו בצורה קלה יותר ומושכת לדור המשרתים הפעיל, ולאפשר ניהול יעיל יותר של מאגר המסמכים והמידע שנמצא בו עוד צפוי להכנס אליו. איסוף חומרים/מסמכים ושימורם איתור חומרים בארכיון צה"ל לצרכי כתיבת לקטי המורשת ועבודות מחקר פנימיות. איתור ושימור ציונים לשבח, פרסים (בטחון ישראל, פרסי ראמ"ן ואחרים) ותעודות הצטיינות של היחידה. צוות המורשת בראשות שלמה קטן משקיע זמן רב באיתור חומרים שנמצאים זרוקים במכולות ברחבי היחידה, במצב אחסנה גרוע וירוד, גם מבחינת ב"מ. כל זאת, במטרה למיין את החומר הערכי ולארכב אותו הן במסגרת היחידה והן בארכיון צה"ל. עד כה, הצוות הכולל את: גבי אילן, איציק פומרנץ, נפתלי ברק, יואב דותן, והדס צורף, העוסק בכך, כבר מיין למעלה מ-150,000 דפים ועוד כמספר הזה הועבר לארכיון צה"ל . אלה מסמכי היחידה משנות ה-70 וה-80. שימור החומר שנאסף במדיה מתאימה (דיגיטלי באתר מורשת, שימור פיזי, הפניות וקישורים – על פי העניין). בהעדר מקום מתאים, פועל צוות המורשת בשימור מסמכים ישנים של היחידה במרתף בניין ביה"כ. הצוות עובר על החומרים שהצטברו, מארכב אותם לרשימות אקסל, כך שניתן יהיה לאתרם בעת הצורך. המסמכים עצמם מוכנסים לשמרדפים ומאוחסנים בצורה מסודרת בארונות שבמרתף. רשימות האקסל ומסמכים רבים אחרים שנמצאים במקום נסרקים ומועברים לארכיון צה"ל, בהתאם לפקודות הצבא. בתחום שימור הציוד, נמצאו ערכות שראויות לשימור והן נמצאות בתק"שים או בויטרינת התצוגה, כפי שפורט לעיל. מעבר לכך נבדקות אפשרויות לאיתור ושימור ציודים ומערכות שפעלו ביחידה וראויים לשימור ולתצוגה סיועו של ארז וינר. הנכחת מורשת היחידה בציבור פעילות צוות המורשת קיימת גם במסגרת עמותת הבוגרות והבוגרים. מעת לעת מתקיימים מפגשים בנושאי מורשת כגון: פאנל "על ההתרעה" במלחמת יוה"כ, ערבי "כשלונות" בסגנון [FUCKUP NIGHTS], בהם מספרים מפקדים בוגרי היחידה על תכניות שלא צלחו בידיהם וכד'. לאירועים אלה מוזמן גם הסגל הבכיר ביחידה. שילוט בערי ישראל מקומות בהן פעלה היחידה בימיה הראשונים. למשל, בבאר שבע (מתחם הקטר) מקום שבו הוקם הבסיס הראשון של היחידה בדרום, בגדרה לזכר צוותי ההאזנה שפעלו לצד חטיבות הפלמ"ח, או בת"א ברח' סוקולוב 26 שם פעלה לראשונה החוליה שהייתה הבסיס להקמתה של שמ2 ולמינוי מפקדה הראשון מרדכי אלמוג (ורצמן), היה ובמקומות נוספים. סיכום מזה 25 שנים פועל צוות המורשת ביחידה, תוך שהוא מייצר עשרות לקטים ומסמכים המשקפים את תרומתה של היחידה לביטחון ישראל. מכלול הפעילות הזו מועלית במפגשים ו/או בוידאו לפני הסגל ביחידה, חיילים וחיילות קצינים ואזרחים כל המשרתים ביחידה. צוות המורשת נעזר ונתמך בניסיונם הרב של תא"ל (מיל) ד"ר אפרים לפיד, ומפקדי היחידה לשעבר תא"ל (דימ) אריה בנטוב ותא"ל (דימ) ראובן ירדור. המטרה המרכזית היא לפתח את "רוח היחידה" ולשמר את ה DNA שלה ולהעיד בפני כל מי שנכנס בשעריה, כי ייחודה במערך קהילת המודיעין היא יוצאת דופן בתרומתה לביטחון המדינה. כל זה לא החל ביום שבו החייל או החיילת של היום הגיעו ליחידה אלא היא נסמכת ונשענת על כתפיהם של הדורות שקדמו להם. אל"מ (דימ) נעם שפירא ר' תחום המורשת ביחידה ובעמותה

בימים אלה מוקרנת הסדרה "שעת נעילה" בערוץ כאן 11. הסדרה מספרת את סיפורי הקרבות ברמת הגולן במלחמת יוה"כ אוקטובר 1973. שני בסיסים היו ליחידה באותה העת: האחד בחרמון ("ברוש") והשני הבסיס בתל-אביטל ("ארבל"). בטור זה נספר את סיפורו המיוחד של בסיס היחידה "ארבל" ועמידתו כשהוא נצור ומוקף בכוחות סוריים ונתון להפגזות ארטילריות תכופות ותחת איום מתמיד של כיבוש ע"י כוחות שריון או קומנדו סוריים, וכן את סיפורו של הבסיס בחרמון. בסיס "ארבל" ערב המלחמה הבסיס שישב בקו הקידמי מנה כ-40 חיילים, חיילות וקצינים שעיקר עיסוקם היה בכיסוי קומינט ואלינט של הצבא הסורי. לצורך משימותיו הבסיס נשען על שדה אנטנות גדול שהשתרע על יותר מ-300 מ"ר. האנטנות היו חשופות וללא ראדומים. הכבלים, ברובם, היו חשופים על פני השטח והם כוסו בשקי חול ערב המלחמה. בבסיס היו שני בונקרים (ראשי וצדדי), אשר עדיין לא אוישו לפני המלחמה. מלחמת יוה"כ : צוות קב"רים צפוניים ובעלי תפקידים ב"ארבל". מימין לשמאל: שפי צור - מב"ס, אמיר בן אשר - קצין טכני, אמנון קינן - קב"ר, יגאל פרי - סמב"ס, רמי סימסולו - קב"ר. שני הקב"רים הנוספים ב"ארבל" - יעקב להב ורפי זליג - אינם בתמונה. צוות הקב"ריה מנה 4 קב"רים (3 סדירים וקב"ר מילואים).הצוות הטכני כלל את סגן אמיר בן-אשר ששימש כקצין הטכני של הבסיס, עימו פעלו 3 טכנאים בשרות סדיר, אחד מהם טכנאי אלינט. עד אוקטובר 1973, אמיר שימש כקצין טכני של מרחב צפון ועתיד היה לעבור לתפקיד אחר ביחידה. לקראת המלחמה הוא הוצב בבסיס "ארבל" כקצין הטכני של הבסיס.            מפקד הבסיס, סגן צור שפי, היה למעשה הדמות המרכזית והדומיננטית ביותר. סביבו התנהל סיפורו של הבסיס במלחמה. שפי הגיע לבסיס "ארבל" כשנה וחצי לפני המלחמה (מיחידה 154 ומסיירת מטכ"ל) וקיבל את הפיקוד על הבסיס מקודמו, דני גילון. צור דובר ערבית והיה מאד מעורה במודיעין, שהופק בבסיס.  ערב המלחמה התייצב בבסיס נח"א [נציג ח"א]. האווירה בבסיס הקטן יחסית, והעובדה כי שהו בו חיילים וחיילות יחד, הייתה של צוות חיילים מגובש ומעין משפחה עם "הרבה הווי ואווירה חמה ושמחה", כך אמרו, "הרגשנו מאד מיוחדים משאר היחידה". תרומתו האיסופית של הבסיס הייתה חשובה ביותר, בהקשר לידיעות שהתקבלו על ההערכות הסורית ברמה"ג, זאת תוך תגבור כוחות בחזית רמה"ג , הן ביבשה והן בחה"א הסורי. במסגרת הקומינט והאלינט שאיתרו את שינויי ההערכות (ביחד עם חוליות אלינט נוספות במרחב) שכללו קידום יחידות טק"א ונ"מ, הבסיס הקדים את המידע שהגיע יומיים מאוחר יותר, גם ממקורות אחרים ביחידה ("יחמור"/"ירכתיים"), על העזיבה החפוזה של משפחות היועצים הרוסים מסוריה ו"הרכבת האווירית" שפינתה אותם. על רקע זה מספר מפקד הבסיס שפי צור: "עוד לפני פרוץ המלחמה, הקב"רים ואני ידענו שהיא תפרוץ. עקפתי את שרשרת הפיקוד והתקשרתי לקמ"ן הפיקוד באמצעות ע. קמ"ן האוגדה, שהכרתי מקודם והזמנתי אותו לבסיס לראות את החומר המודיעיני ולנסות לשכנע אותם כי אכן הולכת לפרוץ מלחמה.  בבסיס כולנו ידענו כי הולכת לפרוץ מלחמה, אך אף אחד לא שיער את גודלה". על רקע הדברים הנ"ל החל הבסיס להתארגן לקראת האפשרות למלחמה, והחל בפעילויות של מיגון המבנים ומערכות הכבלים שבין האנטנות לחדרי הקליטה, תוך ניצול טרקטור שהיה בשטח שמפקד הבסיס נהג בו בעצמו לצורך זה. ביום שישי, 5 באוקטובר 1973, מספר המב"ס: "במשך כל היום עסקנו בהעברת כל הציוד הייעודי מהמבנה הסורי הישן אל בונקר "אמיר" (הבונקר החדש שנבנה ועדיין לא אויש) והמשכנו במילוי שקי חול ומיגון כבלים. עד שעות אחר הצהריים בונקר "אמיר" היה ממותקן והחיילים החלו לאייש את המשמרות בבונקר במקום במבנה העילי". ביום שבת בבוקר, 6 באוקטובר 1973, התפנו החיילות מן הבסיס באמצעות משאית שהביאה ציוד וכ"א לתגבור יחד עם מפקד המרחב רס"ן איציק יוחנן. זה היה רגע מאד קשה, מלווה בהרבה דמעות פרידה. ביום שבת בצהריים, כל חיילי הבסיס היו בבונקר "אמיר".  המב"ס ממשיך ומספר: "הלכנו, אני ואמיר (הקצין הטכני), למבנה הסורי (מתקן העבודה העילי) לבדוק אם לא השארנו ציוד או חיילים. בהיותנו במבנה הסורי הישן, התחלנו לשמוע מטוסים באוויר וירי על הבסיס. יצאנו מהמבנה הסורי, השעה הייתה בדיוק 13:50, והתחלנו לרוץ לכיוון בונקר "אמיר" שהיה הבונקר המרכזי. אמיר רץ לצידי, מטוס סורי מסוג "סוחוי" טס נמוך מאד מכיוון דרום לצפון לאורך ההר, חלף מעלינו והוריד פצצה אחת ביננו ופצצה שניה על משאית התחמושת של הנ"מ. שתיהן לא התפוצצו בגלל הגובה הנמוך. רק כמה ימים מאוחר יותר הגיעו חיילי חיל ההנדסה הקרבית ופינו את הפצצות". בשלושה וחצי הימים הראשונים של המלחמה, התל עליו ממוקם הבסיס, היה מכותר ע"י כוחות סוריים (קומנדו ושריון). רק המב"ס, הקצין הטכני והקב"רים, ידעו את מצב כוחותינו לאשורו. על כן, הורה המב"ס לקצינים שלא לספר על מצב כוחותינו החמור ברמה"ג ליתר חיילי הבסיס כדי לא ליצור פאניקה. כולם ידעו את מצב האויב מתוך החומר (הנקלט) אך לא ידעו את מצב כוחותינו. גם לא סופר לכולם על כיבושו של הבסיס שלנו בחרמון ע"י הסורים. אך אפשרי כי חלקם ידעו על כך בשל ניתוק הקשר שבין "ארבל" לבסיס היחידה בחרמון. העבודה הייעודית של הבסיס הן באלינט (שהיה מוצב במחפורות) והן בקומינט המשיכו לתפקד ללא הפסקה. צוות הטכנאים, ובראשם אמיר, עשו עבודה טובה מאוד. אמיר היה "אחראי לכך שהמודיעין, שהופק בבסיס, יגיע בזמן רלוונטי לעם ישראל".  אמיר, יחד עם צוותו, היו יוצאים והולכים להרים את האנטנות שנפלו או נפגעו. התנהגותו של אמיר הייתה למופת. הוא משך אחריו את כל הטכנאים תוך מתן דוגמה אישית והיה יוצא לתקן אנטנות תחת אש.  הוא שימש דוגמה אישית לדבקות במשימת הטיפול החיוני בשדה האנטנות ולולא סיכן את עצמו הבסיס היה מפסיק לתפקד. אירועים מיוחדים: במהלך המלחמה, בעוד שהסורים שוטפים את רמה"ג, עמדו מפקד הבסיס והצוות שלו בפני הדילמות הקרביות הבאות, כפי שמתאר המב"ס שפי צור: "ביום שני בשבוע הראשון ללחימה, ב-06:00 בבוקר, התייצב מג"ד 12 של גולני, סא"ל יעקב שחר ז"ל, בבסיס עם פלוגת נגמ"שים ואמר לי שאלוף הפיקוד נתן הוראה לפנות אותנו מן המקום. סירבתי ואמרתי לו שאני מקבל פקודות ממפקד היחידה שלי,  ולא מאלוף הפיקוד. כן אמרתי לו שיש לו שתי אופציות: לעזוב את הבסיס לבד, או להישאר לשמור עלינו. המג"ד החליט להישאר. כך נוצר מצב שחיילי גולני נשארו בבסיס עד שנקראו לעלות לחרמון על מנת לשחרורו מן הסורים. כמו כן הגיע לבסיס מ"פ הנדסה עם חיילים, שהיו שארית החיילים שנותרו לו מן הפלוגה לאחר שרובם נהרגו. הם נשארו בבסיס כמעט עד סוף המלחמה. אחרי שכוחות אלה הגיעו לבסיס הרגשתי הקלה מכיוון שלא הייתי צריך לדאוג להגנה על הבסיס עם חיילי בלבד". "על מנת לחסום אפשרות עליה של טנקים או נגמ"שים סוריים, הכנו במדרון המוביל לבסיס חביות דלק על מנת לחסום באש את הכוח הסורי אם יחליט לעלות לתל אביטל. זה לא קרה, אבל בהזדמנות אחרת טור שריון סורי החל לעלות על התל. דיווחנו על כך לנח"א (נציג חה"א בבסיס) וזה דיווח למשל"ט של חה"א  וכתוצאה מכך הופנו מטוסינו לעבר הבסיס והשמידו את הטנקים הסורים העולים לכיוון התל" "בזמן ההפגזות חלק מחיילי הנ"מ שהיו מוצבים בבסיס, הוכנסו לבונקר ע"י מפקדם, סגן ישראל גולדנשטיין, שתפס את מקומו של החייל על התותח הקרוב לפתח בונקר "אמיר" והצליח להוריד במהלך המלחמה ארבעה מטוסים סורים שחלפו לעבר יעדים בתוך רמת הגולן או שניסו לתקוף את הבסיס". על כן, ניתן לומר כי הערכות הבסיס לקראת המלחמה, עליה למדו מהמקורות שכיסו בעצמם והעדכונים שהגיעו ממטה היחידה והבסיס המרכזי, הוכיחו את עצמן. יחד עם זאת, ללא נחישותם, תושייתם ואומץ לבם של המב"ס שפי צור והקצין הטכני אמיר בן אשר ושאר המפקדים והחיילים בבסיס "ארבל", לא ניתן היה לתפקד ולהמשיך ולהביא את המודיעין החיוני שתרם לכוחות פיקוד הצפון להילחם בכוחות הסוריים ולהגיע עד למובלעת כ-40 ק"מ מדמשק.כך שימש הבסיס דוגמה ומופת להתנהלות במצב מלחמה. הפארק הוולקני למרגלות הר אביטל (מתוך: ויקיפדיה) גורלו של בסיס היחידה בחרמון ("ברוש") הקרב על החרמון היה אחד המבצעים החשובים בפתיחת המלחמה ב-6 באוקטובר 1973, בראיית הסורים וגם בראייתנו.  מוצב החרמון הישראלי נמצא בגובה רב כ-2,100 מ' מעל פני הים, כשהוא שולט על כל האזור, עד אגן דמשק ועמק החוראן.   הסורים ראו אותו כמבצר רציני, שבו מיקם צה"ל ציוד אלקטרוני מתקדם למטרות קשר ואכוונה (אווירית), תצפית והאזנת מודיעין ולוחמה אלקטרונית. בשעה 14:00 ביום ה-6 באוקטובר 1973, טרם הקרב הקרקעי, הפגיזו הסורים את המוצב ואף תקפו אותו במטוסים במסגרת האש המכינה להתקפת כוחותיהם על הגולן. בשעה 15:00 אותו היום, החל הקרב לכיבוש המוצב. בלילה הקודם (5 באוקטובר) כבר מיקמו הסורים מארב של כוח מהכוחות המיוחדים שלהם בציר המוביל משבעא שבלבנון לחרמון, במטרה לנתק את הדרך למוצב ולמנוע מכוחות צה"ל להגיע למקום כדי לסייע לו. ההתקפה התבצעה על ידי גדוד צנחנים 82 הסורי, שתוגבר בכוח מגדוד קומנדו 133. עיקר הכוח נע למוצב דרך היבשה מכיוון החרמון הסורי, אליו הצטרף כוח החסימה שהונחת באמצעות ארבעה מסוקים, שאחד מהם התרסק, ומרבית הלוחמים שהיו בו נהרגו. להלן התיאור הסורי לקרב: הכוח הקרקעי כלל מספר כוחות משנה, שהיו אמורים לבצע את ההתקפה במספר גלים. הכוח שבגל הראשון נתקל בהתנגדות מצד הכוח הישראלי שבמוצב, וכמה מאנשיו נפגעו מהאש. אחד מאנשי הכוח הסורי ניסה להגיע לדגל שהיה מונף על המוצב ולהורידו, אך נפגע ונהרג מהאש הישראלית. הסורים מתארים שנתקלו בהתנגדות ישראלית קשה ועיקשת, והלחימה קיבלה אופי אלים ביותר, אליה הצטרפו גם לוחמים שהונחתו מהמסוקים. הנפת הדגל הסורי על המוצב במקום הדגל הישראלי בידי סגן מפקד הגדוד, הלהיבה את הלוחמים הסורים שהשמיעו קריאות ניצחון. בהמשך תקף הכוח הסורי את פתח הכניסה למוצב, והצליח לחדור לתוכו, לאחר שהרג את מרבית הלוחמים הישראליים (מחטיבת גולני) שנלחמו נגדו וניסו למנוע את חדירתו למוצב. הכוח שהונחת במסוקים פרס מארבים על הצירים העולים למוצב, ובכלל זה על הציר ממג'דל שמס. קרב זה נמשך כמחצית השעה. לאחר שחדרו למוצב, החל אחד מכוחות המשנה בפעולות טיהור במנהרותיו, תוך שהוא שובה את חיילינו שהתחבאו בכמה חדרים פנימיים. תהליך הטיהור והאיתור של הלוחמים לקח כשבוע. במהלך כיבוש המוצב נהרגו 13 מחיילי צה"ל, 31 חיילים נכנעו לסורים ונפלו בשבי, ביניהם 12 מחיילי היחידה.  עשרה חיילים נחלצו. חמישה מההרוגים, ביניהם סמל אלפרד אקסלרד ז"ל ששירת בחולית האלינט, נקברו על ידי הסורים בקבר אחים בצידו הצפוני מזרחי של המוצב. סמל אקסלרד ז"ל הובא לקבורות בישוב קדימה, וחולית האלינט בחרמון נקראה על שמו.החרמון נכבש מחדש במסגרת מבצע "קינוח" ב-22-21 לאוקטובר 1973. מוצב החרמון, 1973 (מתוך: ויקיפדיה) כתבו: אל"מ (דימ) פסח מלובני, סא"ל (דימ) שלמה קטן ערך: אל"מ (דימ) נעם שפירא .

כתב: יוסי דגן תמר אשל, בת דור מקימי המדינה, הלכה לעולמה ב-24 ביולי 2022 בגיל 102. חייה היו רוויים בתרומה ביטחונית מודיעינית ואזרחית יוצאי דופן למדינת ישראל, וקצרה היריעה מלפרט את מלוא תרומתה. סקירה זו תעסוק בפן אחד של תרומתה - פעילותה הביטחונית והמודיעינית טרום המדינה, בשרות הקשר בלונדון, ואחר כך בשרות הידיעות (ש"י) של ארגון ההגנה. פיסגת שירותה בשרות הידיעות היה הכיסוי המודיעיני של ועדת אונסקו"פ שהמליצה על תכנית החלוקה שהתקבלה בעצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 והובילה להקמת מדינת ישראל במאי 1948. המבצע המודיעיני כלל שימוש נרחב בהאזנה ובאמצעי איסוף אחרים, ותמר אשל ריכזה אותם במטה מיוחד בירושלים. הסקירה מבוססת על פגישה ממושכת עם תמר אשל בינואר 2019, עדויות בארכיון תולדות ההגנה (את"ה) ומקורות נוספים. שרותה כ"גידעונית" בלונדון ובצבא הבריטי תמר אשל  (במקור – שוהם) נולדה ב- 1920 בלונדון להוריה, צילה פיינברג אחותו של אבשלום פיינברג ממיסדי ניל"י, וזאב שוהם (פינקלשטיין), מראשוני עורכי הדין בארץ, בעת שליחות במסגרת התנועה הציונית. בראשית דרכה בהגנה שרתה בתפקידי קישור ואיתות, וב- 1938 יצאה ללימודים באנגליה. בפרוץ מלחמת העולם השניה, כילידת אנגליה ללא הגבלת תנועה היא גויסה על ידי ארגון ההגנה להפעלת תחנת אלחוט סודית בלונדון. התחנה היתה קצהו הלונדוני של עורק רדיו חד־כיווני שהוקם בין הארץ ("תחנת שרה" החשאית בקיבוץ גבת) ללונדון להעברת הודעות מוצפנות בין מנהיגי היישוב בארץ והמחלקה המדינית של הסוכנות בלונדון, תוך עקיפת הצנזורה הבריטית. התחנה פעלה מלונדון בקליטה בלבד כדי להימנע מגילוי וחשיפה מיידיים בעת ששידורי אלחוט היו בלתי חוקיים.  במאמצים רבים הושג מקלט מתאים לקליטת השידורים המוצפנים מהארץ, שכללו בין היתר מסרים סודיים לבן גוריון ולמשה שרת ששהו בעיר לעיתים קרובות. כ"גידעונית", תמר שוהם הפעילה את התחנה מספטמבר 1939 עד אפריל 1942 בדבקות רבה וברציפות, תחת ההפצצות הגרמניות בימי ה"בליץ" מבלי לרדת למחסה. בנוסף לשרותה זה, היא המשיכה בלימודיה, ואף עבדה במפעל להרכבת מטוסים במסגרת המאמץ המלחמתי. מאוחר יותר הצטרפה אליה שולמית ארלוזורוב, בתו של חיים ארלוזורוב, והן התמידו מדי לילה בתנאים קשים בקיום משמרות שכללו קליטה, פענוח הצופן והעברת החומר ליעדיו. מאוחר יותר, ב-1946, התברר שהבריטים האזינו לשידורים אלו ופיענחו את חילופי המברקים של ההנהגה הציונית, כנראה באמצעות תחנת ההאזנה הבריטית בצריפין. ב-1942 תמר אשל התגייסה לצבא הבריטי ועברה במסגרתו למצרים, שם גויסה לפעילות עם לוי אברהמי, שליח  ארגון ההגנה במצרים. במהלך שירותה בצבא סייעה בהברחת אנשים לארץ, העברת נשק, הקמת תחנת אלחוט, וקשר והפעלה של משרתים ארץ-ישראלים אחרים במשימות אלו. לאחר חזרתה לארץ, השתתפה בקורס "גידעונים", ומעמדה כחיילת בריטית (ולא ארץ ישראלית) איפשר לה לפעול במסגרת הש"י במשימות מיוחדות, כמו העברת חומר לבן גוריון ולשרתוק בימי  עוצר וסגר. שרותה בשרות הידיעות (ש"י) ובשליחויות אחרות של ההגנה דרישתו של מפקד הש"י דוד שאלתיאל, להעברתה משרות הקשר של ההגנה לש"י המדיני, התקבלה, והיא פעלה במהלך 1946-7 כאחראית על הש"י המדיני (מחלקה מ' – ממשלת המנדט, קונסולים ועיתונאים זרים) בש"י ירושלים במשך שנה, בכפיפות לבוריס גוריאל, ראש מחלקה מ', בש"י הארצי בתל אביב. תחומי פעילותה כללו את המזכירות הראשית ומשרדי ממשלת המנדט, הקונסולים, הכתבים הזרים ונציגויות של גופים בינלאומיים. במחלקה זו התרכזו אז קבוצות של אנשי סגל מהאוניברסיטה העברית ואחרים שעסקו באיסוף מודיעין, וביניהם אישים כמו: נחום אדמוני, חנוך גבתון, איתן אזרחי, יוסף כרמל, נתנאל לורך, אפרים עברון, שלהבת פראייר ומשה ששון. פעולתה הבולטת של תמר אשל בתקופה זו היה מבצע המעקב אחר ועדת אונסקו"פ (ראו בהמשך). בתפקידה הבא, היתה קצינת הקישור בארץ של משלחת ההגנה בארה"ב בימי קבלת ההחלטה על החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, והיא אז בת 27. אחר כך מילאה שליחויות שונות שהוטלו עליה, ובמסגרת המוסד לעליה ב' שהתה במרסיי וסייעה בפעילויות רבות של ההגנה והעלאתם ארצה של פליטים יהודים שהתרכזו בה תוך עקיפת מגבלות של הבריטים ושל האו"ם ("עליה ד' "). לאחר חזרתה הסופית ארצה עזבה את מסגרות בטחון. עיקרי פועלה בתחום האזרחי לאחר קום המדינה שרתה בתפקידים בכירים במשרד החוץ בדרג שגרירה, כיהנה במועצת העיר ירושלים, היתה פעילה בקידום מעמד האשה והקימה את נעמת, חברת כנסת, ומתנדבת בארגונים שונים ובהנהלות, ובכללם במזכירות הארצית של ארגון חברי ההגנה. חלקה של תמר אשל במבצע המעקב המודיעיני לועדת אונסקו"פ רקע אישור הצעת החלוקה בעצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 היתה שיאו של תהליך מדיני דרמטי שהביא את המנדט הבריטי לסיומו, ולפרוץ מלחמת העצמאות מיד אחר כך. תחילת התהליך היתה עצרת או"ם מיוחדת, שהתכנסה ב-14 במאי 1947 לבקשת בריטניה בענין מצב המנדט בארץ ישראל שהגיע למבוי סתום. הוחלט בה למנות ועדת חקירה בלתי תלויה שתמליץ בפני עצרת האו"ם הרגילה בסתיו 1947 על פתרון עתידי לבעיית ארץ ישראל. ועדת אונסקו"פ  (UNSCOP - United Nations Special Committee on Palestine) הורכבה מאחד עשר נציגי מדינות חברות באו"ם: שבדיה – יו"ר, אוסטרליה, אורוגוואי, אירן, גווטמאלה, הודו, הולנד, יוגוסלביה, פרו, צכוסלובקיה וקנדה. בריטניה נחשבה כצד מעורב ולא שותפה בהכנת ההמלצות. הועדה ניהלה ישיבה ראשונה בירושלים ב- 16 ביוני 1947, סיירה בארץ ובעבר הירדן וקיימה ישיבות וניהלה עדויות. ב- 25 ביולי 1947 היא יצאה מהארץ, וב- 31 באוגוסט 1947 פרסמה את המלצותיה, שעיקרן היה סיום המנדט הבריטי, חלוקת הארץ לשתי מדינות – יהודית וערבית, והשארת ירושלים בשליטה בינלאומית. בהצבעה ההיסטורית בעצרת האו"ם ב- 29 בנובמבר 1947 נתקבלו ההמלצות שכללו לראשונה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ברוב של שני שלישים מהמדינות החברות באו"ם. מקום עבודת הועדה היה בבנין ימק"א בירושלים, וחבריה התגוררו ופעלו בחלקם גם במלון סאלביה, (כיום "יד הרב ניסים", ברחוב ז'בוטינסקי 44), ב"בית קדימה" - בית הארחה לקציני הצבא הבריטי (כיום רחוב הרב ברלין 30) ובמלון "יסמין האוז" (ברחוב חובבי ציון 21 בטלביה). המבצע המודיעיני הבנת חשיבותה של הועדה, והצורך להשפיע על החלטותיה חייב מעקב מודיעיני הדוק אחר דיוניה, עמדות חבריה וסיוריהם בארץ. לגורמי המודיעין של הישוב היה ניסיון במעקב מודיעיני אחר ועדות קודמות - ועדת פיל ב- 1936 והועדה האנגלו-אמריקאית ב-1946. המעקב אחריהן היה בעיקרו באמצעות מיקרופונים שהוטמנו בחדרי ישיבות, אך  לועדה זו נדרש כיסוי מורכב ומלא יותר. לראשונה גובש מודל מקצועי ומתקדם למבצע מודיעיני מוכלל, שכלל הפעלת מיגוון מקורות איסוף במקביל, והערכת המידע בנפרד מאיסוף הידיעות. מטה המבצע הינחה את האיסוף, הפעיל מיגוון מקורות, ניתח את החומר שהתקבל והעריך אותו. המודיעין הוזרם ישירות לצרכנים – בכירי המחלקה המדינית בסוכנות, וקציני הקישור לועדת אונסקו"פ, אוברי איבן (אבא אבן – לימים שר החוץ) ודוד הורוביץ (לימים נגיד בנק ישראל), שהעריכו על פי התמחותם את המידע - אבן בנושאים המדיניים והורוביץ בנושאים הכלכליים. המקורות שהופעלו היו האזנות, רשתות מודיעים (נהגים, חדרניות ועוד), מפגשים אישיים, מעקבים וסיורים. המעקב המוקפד והצמוד כלל, בין היתר, איסוף קרעי טיוטות מסמכים ופתקים ושיחזורם. אל חברי הועדה הוצמדו יוצאי המדינות מהן הם הגיעו ודוברי שפתם. בין היתר, אחד ממלווים אלו שלט בניב הסלובני המיוחד שהיה שגור בפיו של הנציג היוגוסלבי, ואחר היה דובר פרסית כשפת אם. חיים הרצוג, אז עורך דין, נענה לבקשת ראש הש"י, דוד שאלתיאל, לשמש כמתאם הראשי של הפעילות המודיעינית, על רקע ניסיונו כקצין מודיעין בריטי במלחמת העולם השנייה. מטה מיוחד, שאותו ריכזה תמר אשל, ראשת מחלקה מ' בש"י ירושלים, פעל  בחדר בדירתה של מוסיה לנגודסקי ברח' ההסתדרות 22 במרכז ירושלים סמוך למלון עדן. המקום הושכר בהמלצת יצחק גסקו, מרכז נושא ההאזנות בש"י בירושלים, ותמר אשל התגוררה בו בזמן המבצע. אל דירת המטה הגיעו ראשי צוותי האיסוף כל יום בשעות קבועות, והעבירו לתמר אשל את המידע שהושג כל יום, והיא עובד על ידה לתמונה שלמה. לצידה ולצד חיים הרצוג סייע צוות מומחים שכלל את בוריס גוריאל (ראש מחלקה מ' הארצית בש"י), יעקב אבנון, כרמלה רופין-ידין (מזכירת סניף ש"י בירושלים), נתנאל לורך, יצחק נבון (ראש הש"י הערבי בירושלים) ונוספים. מערך ההאזנה לועדה וחבריה תשתית ההאזנה לטלפונים של הועדה ולחבריה במקום מגוריהם ב"בית קדימה" הוקמה על ידי יצחק גסקו, אז איש המחלקה הטכנית של מנגנון הש"י בירושלים מ-1946, בסיוע עובדים יהודים במרכזיה העירונית בראשותו של המהנדס שלמה מאי - שהיה גם איש מפקדת סניף הש"י בירושלים ושמש כקצין תקשורת – האזנה וסיכול האזנה, ואוסקר אגוזי - הממונה על כל עבודות הטלפונים בשרות הטלפונים של הדואר המנדטורי. גוריאל קבע את ראש הועדה כיעד ההאזנה הראשון, והיא התרחבה תוך ימים. בדירתו של ווליה פלדמן, סגן מפקד המחוז של ההגנה, בקטמון הוקמה תחנת האזנה – מעין מרכזת קטנה שלידה עבד צוות דוברי אנגלית במשך 24 שעות ביממה בניהולו של נחמן קרצ'מר. גם במלון סלביה הותקנה מערכת מיקרופונים. אחד מהמיקרופונים התגלה ע"י אחד ממזכירי הועדה אך הוא הניח כי הוא הונח ע"י הבריטים. במהלך שהות הועדה בארץ רוב המאזינים היו סטודנטים יהודים מארה"ב - חיילים משוחררים מקבלי מילגות לימודים שבחרו ללמוד באוניברסיטה העברית. צילה לוריא, רעיית עורך ה- Palestine Post  ועשרות נשים אחרות היו בין המאזינים. כתבניות מתנדבות הדפיסו בלילות את הדיווחים במספר עותקים, והם הועברו מידי יום על ידי יצחק גסקו לתמר אשל בדירת מטה המבצע. לאחר קבלתם היא עיבדה וסיכמה אותם עם המידע שהתקבל מהמקורות הנוספים מידי בוקר, וחיים הרצוג העבירם למשה שרת ולקציני הקישור לועדה. בעת שהותה של הועדה בירושלים יצחק גסקו כמעט נתפס כשבידיו רישומי ההאזנות. בעת שיצא מדירתו של ווליה פלדמן שבה מוקמה מרכזת ההאזנה, סרג'נט בריטי עצר אותו, אך  גסקו התעשת וסיפר שיצא מדירת אשה שמתגוררת בבנין שעמה קיים קשר רומנטי. למזלו, אסתר פלדמן השקיפה באותו רגע מן החלון, וגסקו הצביע עליה כאליבי ושוחרר לדרכו. תרומת הש"י להצלחת המאבק הציוני במהלך פעילות הועדה היתה חשובה ביותר. ממנה התברר בין היתר, כי מפגש חברי הועדה עם ד"ר חיים ויצמן הניע כמה מהם לאמץ את רעיון החלוקה ולתמוך בה. מקורות: על תחנת "שרה" הקמתה והפעלתה וסיוע אנשי שרות הקשר להפעלת התחנה בלונדון ראו: דניאל רוזן, "תחנת שרה – הקשר בין הישוב בארץ למחלקה המדינית של הסוכנות בלונדון, עמותת הנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב, 2021 , https://www.amutakesher.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/sara1.03.pdf רוב הפרטים הביוגרפים ושירותה בלונדון ובירושלים במבצע המעקב אחר ועדת אונסקו"פ מבוססים על עדותה : את"ה, עדות תמר אשל (170.2) ועל פגישה איתה בינואר 2019. בפגישה עם תמר אשל בינואר 2019 היא הסבירה שהדירה הושכרה מגב' מוסיה, וזהו מקור הכינוי המטעה "בית מוסיה" המופיע בספרו של לפן. עדות יצחק  גסקו, את"ה מס' 192.11 מ- 24.5.1960 וגם: אסא לפן, הש"י – שורשיה של קהילת המודיעין הישראלית, תל אביב 1997, עמ' 172-3. יצחק גסקו הפך לאיש המפתח בהקמת תשתית ההאזנה הקווית בירושלים וברחבי הארץ . בסוף 1947 הוא עבר למטה שרות הקשר כמדריך ראשי לטלפון ואחר כך כקצין הטלפונים הארצי (קט"א) במטה שרות הקשר בחיל הקשר. אסא לפן, שם, עמ' 190 אביבה חלמיש, 'תרומת ההגנה למאבק הציוני 1947-1945', בין המערכות, הוצאת מערכות, נובמבר 2020, עמ' 11 מקורות נוספים: מיכאל הרצוג ושלומי חסקי, לוחם יהודי: חיים הרצוג -חייל ומפקד, ידיעות אחרונות, תל אביב 2021 אלעד בן-דרור, הדרך לכ"ט בנובמבר : פרשת אונסקו"פ וראשית מעורבותו של האו"ם בסכסוך הערבי-ישראלי, תל אביב 2019

עדותה של מש"קית ת"ש (תנאי שירות) של יחידה 848 בתקופת מלחמת יוה"כ אוקטובר 73, יום הכיפורים, שבת בבוקר – קוראים לי לחזור ליחידה. אני חיילת בשרות סדיר ביחידה 848. מבעד לערפל הקרב, מבעד לערפל, הופכת השמועה לאמת אכזרית – מוצב החרמון נפל. המשפחות מתחילות להתקשר למשרד ואנחנו חסרות אונים, לא יודעות מה להשיב. טלפון ממפקד היחידה – אני נקראת ללשכתו. "זאת רשימת חיילי המוצב וכתובותיהם" הוא אומר. "אני נותן לך נהג ומכונית סוסיתא, סעי לבקר את המשפחות". "מה להגיד להם"? אני שואלת.  הוא שותק, ואז אומר: "תעודדי אותם". למדתי כבר לטפל בטפסי 55, אני יודעת לשלוח ממתקים לחיילים בודדים. אני לא יודעת מה להגיד למשפחות החרדות ליקר להן מכל. הלב דופק ואני מוצאת את עצמי רועדת למרות שהחימום בסוסיתא עובד. אבל, יודעת שזהו צו השעה. אלוהי המלחמות פתח לנו חזית חדשה ודווקא אני נשלחת להתייצב שם. אני יוצאת לדרך -  ממבשרת ציון לראש פינה, מנתיבות לצפת, מכאב לחרדה, ומייאוש לתקווה. אני עוד זוכרת את הדלת הראשונה. עמדתי מולה שעה ארוכה, הלב בפנים דופק בפראות והיד דופקת בשקט על הדלת. אני נכנסת. מטר של שאלות נופל עלי – כאילו שיש לי תשובות. המשפחות מחפשות כל בדל של מידע – כאילו היה זה צוהר ראשון אל האור. המשפחות מבקשות דבר מה להיאחז בו – כאילו איזה מצוף שניתן לקשור אליו את סירות התקווה. ולי הייתה רק רשימה של שמות וכתובות של חיילי המוצב, וסוסיתא לבכות בה בדרך חזרה לבסיס. במחברת שאני שומרת מאז, אני מוצאת: רב"ט אשר אליהו, שיכון ג', 407, טבריה. מצב הרוח בבית ירוד, מלאי התמרמרות. לחייל אין אבא, אמא שבורה, האחות מחזיקה את הבית. זינגר אפריים, מספר אישי 2174824, התחיה 20, כפר סבא, הורים מבוגרים, אבא חולה ומרותק למיטה, אמא מחזיקה יפה מאד, שמחה לביקור. רב"ט גדעון נחום, שכון ג' 25, טבריה. מצב הרוח בבית ירוד מאד, מסרבים להאמין. מקווים שיהיה טוב, היה ביקור קשה. סמל יוסף דני , הגולן 22 עפולה עילית. משפחה מרובת ילדים, עוד בן משרת בסדיר, בשריון. סמל משה מנחם, קיבוץ מענית. חיפה, מעוז ציון, ירושלים, נס ציונה, תל אביב, חולון. משפחות גדולות, משפחות קטנות. אנשים שלא נפגשו מעולם, ופתאום יש משהו שמאחד אותם, משהו שמייחד אותם, והוא חזק מכל. האנשים שונים ורק החלומות בלילה כל כך דומים, וסערות הנפש ביום. הכתובות הסתמיות מן המחברת – הופכות לי לבית. המשפחות הזרות – לקרובי משפחה. בתוך הרשימה של אנשי היחידה ששירתו במוצב החרמון, אלפרד אקסלרד, בן יחיד, להוריו יוליוס ואמיליה, הורים מבוגרים, ניצולי שואה, בודדים בארץ זרה, שהיא עכשיו ביתם. מפקדים שניסו לבקר שם, מסרו שהם אינם פותחים את הדלת. באתי לשם, התקרבתי לבית, אישה אחת, אמא של אלפרד, הציצה מהחלון, ראתה אותי ומיהרה לנעול את הדלת. בפעם הבאה באתי לבושה אזרחית, הדלת נפתחה, פגשתי את אמיליה. היא הביטה בי בעיניים גדולות ושאלה רק שאלה אחת: "למה שלחתם אותו לשם"? אני מביטה בה חזרה בעיניים רטובות, לוקחת את ידה ושותקת. יום אחד מפרסם ה'טיימס' את תמונותיהם של השבויים בסוריה, אנחנו מתגודדים ומנסים לזהות את הפנים. אני ממהרת למשפחות, מחבקת את הצילומים כמו היו תיבה של אוצרות אבודים ועוברת מבית לבית לזהות את התקווה שהילד עוד חי. "שימי זהו יזהר, שימי זהו אבי, זהו אפרים". אני מאושרת איתם ורק בסוסיתא מתחילה לשים לב שכמה משפחות זיהו את בנם, באותה הדמות המצולמת שגם משפחות אחרות זיהו כבנם... האם להעמיד אותם על טעותם? האם לנטוע בהם את הספק? אני שותקת, מחליטה לא לקחת מהם את הדבר האחרון שעוד נותר להם – התקווה. מאוחר יותר קיסינג'ר [מזכיר המדינה האמריקאי- נ.ש] בא עם רשימת שמותיהם של השבויים. כולם היו שם ברשימה, כל אנשי היחידה ממוצב החרמון. כולם, רק פרדי [אלפרד] של יוליוס ואמיליה לא היה ברשימות. קצת לפני השחרור שלי מהצבא, מפקד היחידה מתקשר: "את מכירה את כל המשפחות, את נוסעת איתי לשדה התעופה – הבנים חוזרים". איזו שמחה זאת הייתה. כל דפיקות הלב של החודשים האלה הקישו חזרה בחדרי הלב, כל הדמעות זלגו לחיוכים, כל החרדות לשמחה וכל הלילות הרדופים למציאות של חלום. למחרת, כולם נסעו לשמוח עם המשפחות והחוזרים. אני נסעתי ליוליוס ואמיליה ובכינו את שמחתם של אלה ששבו. בכינו על בנם שלא חזר, בנם יחידם אשר אהבו כל כך. הורים שלא לקחו את בנם – והוא הלך. הורים שלא העלו את יחידם אל ההר – והוא עלה. הורים שלא עקדו את שאהבה נפשם – אך אש המזבח אחזה גם בסבך. מאז, כמו רבים אחרים ביחידה ובצבא, שמרתי על קשר עם המשפחה ובימי זיכרון היינו נפגשים שם בביתם במושב קדימה וכואבים יחד את אובדן בנם. עם השנים, אבא יוליוס הולך לעולמו. בערב ראש השנה 2002 הלכנו לפקוד את אמיליה של אלפרד שספרה את רגעיה האחרונים. היינו שם משפחה גדולה: קצינות הנפגעים ששרתו מאז המלחמה ההיא, סמלות הת"ש לדורותיהן, מפקדים וחברים אחרים שפגשו את האישה הגדולה הזאת, נקשרו לנפשה והלכו איתה יד ביד לאורך השנים. שם על ערש מותה, חזרו אלי תמונות המפגש הראשון בינינו. היא, בת דמותו של הצער היהודי המחפש נחמה; ואני, נציגה קטנה של התקווה הגדולה, שלא ידעה לשמור לה על היקר לה מכל. והרחק משם בקצה השני של הרגשות ניצב עמוס לוונברג. זה שנפשו קרסה אל מול האויב, זה אשר מסר את סודות הצבא ועורר עליו את זעמם של מפקדיו וחבריו לשבי. זעם שהולך אתנו עד עצם היום הזה, ואינו חדל. אנחנו יודעים להלל את הגיבורים, אנו יודעים לכאוב עם הנופלים, אך אנו מסרבים להיות עם אלה שכשלו. במהלך השנים שמרתי על קשר עם עמוס. בשנה האחרונה דמותו טרדה את מנוחתי: האם ימצא לנו הכוח לחמול ולהשיב חזרה לתוכנו את הבן האובד? עד מתי נפקיד אצלו את הכישלון שהוא במידה רבה של כולנו, ונרחיק אותו מעצמנו? יום הכיפורים 2022, טלפון מעמוס. כך נהגנו כל השנים ביום הכיפורים וביום הזיכרון: "שימי יש לי משהו טוב לספר לך: היום נפגשתי עם קצינים ב-8200, על פי הזמנתו של מפקד היחידה. מאד התרגשתי, וגם הם"... "אלוהים מרחם על ילדי הגן פחות מזה על ילדי בית הספר. ועל הגדולים לא ירחם עוד ישאירם לבדם ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע בחול הלוהט כדי להגיע אל תחנת האיסוף והם שותתי דם" (י. עמיחי) מעגלי עולם נפתחים ונחתמים, ואני יודעת עמוק, עמוק בפנים, שבמקום שבו מתעמעמים מעגלי האשמה והכאב – נפתחים מעגלי התקווה והחיים. ינואר 2023– אשרי המאמין. שימי תלמי פורסם בשיתוף עם "מבט מל"מ"